יום שבת, 25 בדצמבר 2010

תאילנד - מסלול 21 יום תאילנד מקיף למשפחות


תאילנד היא אחת המדינות האקזוטיות והמעניינות ביותר לביקור. בטיול של שבוע אפשר להספיק לא מעט בבנגקוק, בסביבתה ובאזור הצפוני של המדינה, לחוות את האווירה הכל כך מיוחדת שלה ולפגוש את המקומיים בשווקים היפהפיים ובכפרים הנידחים.
בכתבה זו:
מגיעים לבנגקוק ומטיילים בעיר
מטיילים ברובע הסיני ובצ'יינה טאון
נהנים משווקי העיר ומעולם החלומות
מסתובבים בין השווקים
מבקרים ברובע הסיני ובמקדשים
ביקור בארמון צ'אקרי ומועדון קאליפסו
ממשיכים לספארי
מסתובבים במקדש ארוואן
יוצאים לטיול בקאצ'נבורי
טסים לצ'אנג ראי
מגיעים לבנגקוק ומטיילים בעיר
התלבטנו זמן מה לגבי טיול לכבוד בת המצווה של הבכורה. כלת השמחה ביקשה טיול פארקי שעשועים בארה"ב, אנחנו ההורים לא בדיוק חובבי הז'אנר. כשהגיעה למייל שלנו הצעה לטיול משפחות מאורגן לתאילנד, קפצנו על המציאה. וכך, בהחלטה כמעט ספונטנית ארזנו ארבעה ילדים (בת 11.5, בן 9.5, בן 6.5 ובת כמעט שנתיים), שלושה תיקים, עגלה ומנשא. רפרפנו קצת בסיפורי "למטייל", התרשמנו מחברים והתכוננו להרפתקה. הקבוצה מנתה 41 אנשים, כמחציתה ילדים.
המראנו מבן גוריון לקראת הצהריים במטוס חדיש של חברת "אוזבקיסטן איירוייס", צוות הדיילות היה אדיב, נעים ויעיל. בגלל הבדלי השעות, הנחיתה בטשקנט היתה בערב, ולא ניתן היה לראות הרבה מהחלון. שדה התעופה של טשקנט נמצא בשיפוצים ושיפורים וזכינו לעבור בחדש ובישן. מהמטוס לשדה התעופה הגענו באוטובוסים דחוסים מדי, לאולם המתנה קטן. את רוב השעתיים שהיו לנו בין שתי הטיסות העברנו בהמתנה ואחר כך דהרנו למטוס. לאחר שבע שעות טיסה נחתנו בשדה התעופה סובאנאפום בבנגקוק, לפנות בוקר.
את בנגקוק חוצה נהר הצ'אופראיה, ולאור היכרותינו עם בנגקוק, אנחנו מתחילים עם שייט על הנהר. אנחנו יורדים סמוך לרציפים וגם כאן עציצים של סחלבים ולוטוסים. הקטנטונת עוצרת להתפעל ואני לא מתאפקת ומתחילה לצלם. ברור שאלה הם הסחלבים ה"פושטיים", אבל הם פשוט מרהיבים! הנהר רחב, ניכרת בו זרימה חזקה ומהירה והמון סירות בגדלים שונים שטות בו, הוא לא נראה נקי במיוחד ועל המים צפים עלים ירוקים. זהו יקינטון המים, צמח שהובא לבנגקוק על ידי מלכה, והוא, בעצם, מזיק. הצמח מתפתח במהירות עקב קרקע הטין של הנהר, ויוצר צבירים גדולים של הצמח, שמצד אחד משמשים כמשטחי נחיתה וקינון לאנפות ומצד שני סותמים את זרימת המים ויוצרים מצבורי זבל. הסירה תופסת מהירות והרוח מקילה מעט על הלחות המטורפת שאופפת אותנו. בשתי הגדות רואים בניינים גבוהים מודרניים.
אנחנו עוזבים את הנהר הראשי ועוברים לשוט באחת מהתעלות היוצאות ממנו, המכונה קלונג. כאן נכנסים לעולם אחר. בתי עץ או פח על קלונסאות, סירות קטנות. אנשים משתמשים במי הנהר לשטיפת כלים, לרחצה, לכביסה. עציצי סחלבים תלויים, כביסה תלויה, מצעים מאווררים. חיים שלמים על שפת הנהר. בתי העץ ברובם עשויים טיק תאילנדי, שמצטיין בעמידות נגד רטיבות בזכות השרף שלו, שמשתחרר כאשר חותכים את העץ ואוטם אותו כנגד רטיבות. המדריך ציין בפנינו שישנם בתי עץ עתיקים מאוד, שיכולים להגיע עד 100 שנה. בעבר הטיק היה נפוץ מאוד בתאילנד, במיוחד בצפונה, אך עקב כריתה מוגברת הוא מאוד התמעט והיום החוק התאילנדי מאוד מגביל את הכריתה של הטיק. בשיפוץ או העתקה של מבנים מעץ תיק כל קורה נרשמת. כיום, כאשר יש להחליף, לתקן או לבנות, משתמשים הדיירים בפח.
האיזור שבו אנחנו שטים נקרא תאנבורי, שהוא החלק העתיק יותר של בנגקוק, שנבנה על ידי גנרל טאקסין לאחר שברח מאיותיאה, הבירה הישנה. כאן התוודענו לראשונה גם למקדשי הרוחות: מודלים מוקטנים של מקדשים, שמוקמים באיזור הבית ומטרתם לשמור על הבית מפני רוחות רעות. בעלי הבית מניחים מנחות כדי לפייס את הרוחות: פירות, מיץ, פרחים שזורים, מקל קטורת. בימי חג מקשטים את מקדש הרוחות בבדים צבעוניים, דגלונים ובפרחים. באחת התעלות עצרנו כדי לראות מאות דגי קוי (Karp Fish), שהם דגים מקודשים. ראינו משפחה שבאה להאכיל דגים: לחם, קרקרים. בסירה שלנו מיד הציעו לנו שני כיכרות לחם ב-20 באט למקרה שגם אנחנו נרצה להשתתף בטקס...
באחת התעלות האחרות, על גדר של אבן, פגשנו איגואנה בורמזית – לטאה ענקית, שנשארה אדישה לנוכחותינו. לקראת סוף השייט עצרנו במקדש ארון - מקדש השחר. מה שמייחד את המקדש הוא שכל העיטורים נבנו משברים של צלחות חרסינה. המקדש צבעוני, העיטורים מרהיבים, ומדהימה כמות השברים שהשתמשו בהם. שברי החרסינה הגיעו מבטן אוניות: כדי לייצב אוניה באותה תקופה היה צריך להניח משקולות בתחתית האוניה, שקים מלאים שברי צלחות חרסינה, שמשו אף הם למטרה זו. מהמקדש נשקף נוף יפה על הגדה השניה ועל מתחם ארמון המלך. מחוץ למקדש ראינו את התאילנדים מגישים מנחה לפסל בודהה - נר, מקל קטורת ופרח לוטוס - כנגד שלושת היסודות של הבודהיזם: בודהא, מסדר הנזירים והתורה הבודהיסטית. הלוטוס, שצומח במקווה של מים עומדים או ביצה, פורח בוורוד או בלבן צחור, ומסמל כי לא משנה מאיזו מציאות עכורה אנו באים - כולנו יכולים להתעלות ולזכות בהארה. למידע על השייט: http://www.wanfah.in.th/eng/river.html. לאחר סיום השיט המרתק והמהנה נסענו למלון.המלון בנגקוק פאלאס ישן, אבל נקי ומתוחזק היטב, ממוזג ויש בו בריכה. הוא ממוקם במקום מרכזי בבנגקוק. קיבלנו שני חדרים צמודים עם דלת מקשרת (חשבתי שהפטנט הזה קיים רק בארץ). התקלחנו והלכנו לישון קצת, כדי להתאושש ולהתרענן לקראת פעילות אחר הצהרים. לאחר הצהריים באופן רישמי לא היה מתוכנן כלום – זמן חופשי. המדריך הציע את קניון MBK, כי לרבים מחברי הקבוצה היו תוכניות לבקר שם. אנחנו, שלא עשינו שיעורי בית (טיול מאורגן או לא?), ולא ידענו במה מדובר (ככל הנראה הישראלים היחידים שלא יודעים מהו ה-MBK) זרמנו עם ההצעה.
לאור רמת רעב מדאיגה וחוסר נכונות להרפתקנות בקרב הצאצאים נכנסנו למק'דונלדס הקרוב - החלטה אומללה שהביאה לתקדים, שהצטערנו עליו בהמשך. לאחר שני סבבים של ארוחות מוגדלות למורעבים יצאנו לשוטט ברחבי הקניון. הקניון הוא אוסף אין סופי של באסטות המוכרות כל דבר, החל מתחתונים וגרביים וכלה במחשבים. פה ושם יש חנויות וביניהן פזורות מזללות מסוגים שונים ומכוני מאסאז'. רעש, המון אנשים, מוסיקה בקולי קולות. מאוחר יותר למדתי מחברי הקבוצה שאנשים עשו עבודת הכנה מדוקדקת, וידעו בדיוק מה כדאי לקנות והיכן, במיוחד, מוצרי אלקטרוניקה. הבנים מאוד קיוו למצוא ולקנות לגו, אבל כל מה שמצאנו זו חנות צעצועים מלאה בחיקויים. אכזבה, יללות, בכי ו"באקוגן" שנקנה במחיר מופקע, שכנעו אותנו סופית לעזוב.
מטיילים ברובע הסיני ובצ'יינה טאון
החלטנו להמשיך לרובע הסיני של בנגקוק. נפרדנו מהמזגן וחזרנו ל-120% לחות של בנגקוק. בקומת הכניסה לקניון ישנה תחנת הסעה מסודרת, אליה מגיעות מוניות וטוקטוקים. כשהגיע תורנו בקשנו טוקטוק. אמנם ראינו משפחות תאילנדיות שלמות נדחסות לטוקטוק, אבל אנחנו אנשים גדולים גם בקנה מידה ישראלי, אז התרווחנו לנו בשני טוקטוקים (120 באט לאחד, לאחר מיקוח). העיר היתה פקוקה לחלוטין ונשמנו הרבה פיח, אך הנסיעה היתה מהנה ביותר. התפעלנו מכושר ההשתחלות של הנהגים בין המכוניות: סיבובים, פניות, צפירות, אורות, נפנופי שלום הדדיים והכל מלווה בצהלות השמחה של הקטנטונת "טוקטוק מי שם?" מצב רוחנו השתפר פלאים.
תוך כדי נסיעה החשיך, וכשהגענו לצ'ינה-טאון כבר החלו התושבים לפרוש את מרכולתם ואת דוכניהם על המדרכות והביאו לנו ניחוחות וזכרונות מימים רחוקים ורגועים יותר של טיול בשניים בסין. נכנסנו לבית מרקחת סיני גדול, מואר, מרווח וממוזג: צנצנות עם משחות ואבקות שונות, צנצנות עם נחשים משומרים, שורשים מיובשים למיניהם, סנפירי כריש, סוסוני ים ועוד. משם המשכנו לפלס דרכנו ברחובות ובסימטאות, אנחנו המבוגרים נהננו מהמראות ומהריחות, אך הילדים התעייפו. עצרנו מונית, הראנו את כרטיס המלון, וחזרנו. בחרנו לאכול הערב במסעדת המלון, בודאי האופציה היקרה ביותר, אך לאור הרעב והעייפות היתה ההגיונית ביותר. ארוחה בסגנון מזנון עם מגוון אוכל אסיאתי ומערבי, מבחר פירות (אננס!) וגלידה.
לתחילת הכתבה
נהנים משווקי העיר ומעולם החלומות
לאחר שנת לילה טובה וארוחת בוקר מצויינת (אננס! אננס! אננס!) יצאנו לפארק השעשועים "עולם החלומות". היום זה היום של הילדים! הגענו כחצי שעה לפני הפתיחה, קיבלנו מפות של הפארק עם רשימה מסודרת של איזה גובה מתאים לאיזה מתקן, קיבלנו תדרוך קצר מהמדריך ונכנסנו. הפארק מאוד יפה, צבעוני, מטופח ונקי. בכל פינה ישנם מאווררים ומתזים כדי להקל על עומס החום. החלק הראשון של הפארק הוא גן עם כל מיני דמויות, לפעמים חסרות ראש, כדי להצטלם איתן (כנראה חביב על הקהל המקומי), ערוגות בשלל צבעים ומזרקות. המדריך המליץ להתחיל בביתן השלג ולשם שמנו פעמינו. בכניסה לביתן מפקידים תיקים, מקבלים מעיל ומגפיים ונכנסים. לקטנטונת נמצאו מגפיים במידה שלה, המעיל הגיע עד לרצפה. הקור בפנים היה הקלה מרעננת על החום והלחות. יש ערימות של שלג לשחק בו והר שלג שגולשים בו על סירת גומי קטנה. שלושת הגדולים גלשו לבד והקטנטונת גלשה איתי ביחד. כיף אמיתי. בילינו בביתן למעלה מחצי שעה, החזרנו את הציוד שקבלנו (הקטנטונת נפרדה בדמעות מהמגפיים) וחזרנו בצער לחום וללחות.
טיפ קטן: הביתן מאוד פופולרי בקרב באי הפארק ומאוחר יותר ראינו תור משתרך. כדאי להגיע לביתן השלג מיד עם הכניסה לפארק, לבוא עם מכנסיים ארוכים ועם גרביים.
בשלב זה בת המצווה נעלמה עם החברים שלה ואנחנו פנינו לשאר מתקני הפארק. ישנו מגוון גדול של מתקנים, רובם מוכרים לנו מפארקי השעשועים בארץ. ישנו מגוון יפה של מתקנים לקטנים, שהקטנטונת עשתה שוב ושוב, בחברתנו או בליווי אחיה בן ה-6.
הפארק התמלא די מהר בקבוצות של תיירים מרחבי העולם וילדים מקומיים, אך למרות העומס התורים התנהלו ביעילות, ברוגע ובנעימות. השירותיים היו נקיים, עם סבון ונייר טואלט בכל שעה של היום, על הדלתות הופיע אייקון המציין מה יש בפנים: שירותים מערביים או "בול פגיעה" – לבחירתך. במתקנים הפופולריים יותר עבדו מספר מפעילים, שייעלו את תהליך הכניסה והיציאה. זה היה פשוט מרתק לעמוד ולצפות בקהל: הילדים התאילנדים יפים, לבושים בתלבושת אחידה, אך צבעונית, ולכל קבוצה צבעים משלה. הם עומדים בסדר מופתי ומחכים בסבלנות. היו גם חבורות של בני נוער, בנות מאופרות ומוקפדות, נערים במיטב האופנה המקומית, מצויידים במיטב חידושיי האלקטרוניקה הניידים. קהל התיירים מרתק לא פחות: קבוצות של הודים או פאקיסטאנים, בהן נשים הלבושות בבגדים מסורתיים לצד לבוש מערבי, קבוצות של מוסלמים, בהן נשים עם כל שלבי כיסוי הראש האפשריים: החל ממטפחת וכלה בכיסוי גוף שחור מלא עם חריץ לעיניים.
לקראת הצהריים נרדמה הקטנטונת בעגלה (תקדים נפלא שחזר על עצמו בכל ימות הטיול ואפשר לאמא לאכול בנחת), ואנחנו התכנסנו לארוחת צהריים באולם האוכל המיועד לקבוצות. שוב התפעלנו מהיכולת התאילנדית לטפל ביעילות ובנעימות במאסות של אנשים. אולם ענק, ממוזג היטב, שבו מוקצים איזורים של שולחנות לקבוצות, וביניהם מפוזרים מזנונים עם אוכל: מזנוני פירות (שוב אננס!), ירקות חתוכים ורטבים לסלט, אוכל חם שכלל מיני תבשילים אסיאתים (הודי, סיני ותאילנדי מעודן לחיך המערבי). הילדים, לצערי, מצאו צ'יפס ובכך סוכל באיבו ניסיוני לשכנע אותם לטעום מהאוכל המקומי. אנחנו, המבוגרים, נהנינו מהשפע, המבחר והטעם והתפעלנו איך כל הזמן יש אוכל ואף על פי שיש המון אנשים, אין תור.
לאחר האוכל פנינו למופע "הוליווד אקשן", מופע בסגנון פעלולי הוליווד, עם יריות, פיצוצים, רעים וטובים, שהבנים יצאו ממנו מאוד מרוצים. הקטנטונת המשיכה לישון ואני נשארתי איתה לשבת על ספסל וליהנות מבריזה של מאוורר וצפיה בעוברים ושבים. הביקור הסתיים לאחר צפיה בתהלוכה ברחבי הפארק: בובות, תחפושות, לולינים וכו'.
חזרה למלון למנוחה לפני פעילות ערב. מנוחה אמרתי? לצאצאים היו תוכניות אחרות – זה לא יתכן שיש בריכה במלון ועוד לא ביקרנו בה. אישי קיבל קצת מנוחה ואני והצאצאים המשכנו לבריכה. בבריכה הזדמן לנו מפגש מעניין. במלון התאכסנה קבוצה של מטיילים מאירן ובבריכה פגשתי זוג מהם. האישה פנתה אלי בשאלה מהיכן אנחנו, וכששמעה את התשובה לא רק שלא נרתעה, אלא גילתה ענין ופצחנו בשיחה מאוד מעניינת. בהמשך השהיה יצא לי לשוחח עם עוד נשים מהקבוצה ושוב להצטער שחיי כל כך רבים נקבעים על ידי כל כך מעטים...


מסתובבים בין השווקים
פעילות הערב כללה שווקים. התחלנו בביקור ברובע קהאו סאן (Khao San), המכונה גם רובע התרמילאים, שם גם נמצא בית חב"ד ומסעדות עם אוכל ישראלי. הרחובות הם שוק אחד גדול עם דוכנים, חנויות ומכוני מאסאז'. הילדים רצו לקנות הכל ומיד, אישי רצה לצלם הכל , ואני מצאתי את כל ההתרחשות מעבר לסף הסיבולת שלי. בכל זאת ראינו כמה דברים מעניינים: בנוסף ל"פוט מאסאז'" ול"תאי מסאז'" ראינו חידוש "פיש מסאז'": מוצב מיכל שקוף מלא מים ודגים, מסביב לשוליים שלו ספסלי עץ, המעוניינים יושבים על הספסלים, מכניסים רגליהם במים והדגים מעקצצים אותן קלות. לא הייתי במצב רוח הרפתקני במיוחד לנסות, אבל נראה מעניין. מאוחר יותר סיפרה לי המדריכה המקומית שבזמן המלחמה במחנות השבויים השתמשו החיילים בשיטה זו לנקות את הפצעים והעור, מהמחלות שדבקו בו. היו כמה הופעות רחוב נחמדות ובראשן חבורת תאילנדים צעירים שתופפו על פחים, כסאות ועל גופם, כשהכל מלווה בשירה והרבה בדיחות וכיף. בן ה-6 לא יכול היה לעמוד בפיתוי הצפרדעים (צפרדע חלולה מעץ עם זיזים על הגב שכמעבירים עליה מקל משמיעה קולות קרקור), מה גם שבגן יש כזו והוא פשוט חייב ועכשיו – נקנתה כמובן (במחיר המופקע של 130 באט). בהמשך הוא התחרט, כי ראה צפרדע גדולה יותר ויפה יותר ובעצם אותה הוא מאוד רוצה... מזל שהיה צריך כבר שוב להתאסף. בעודנו ממתינים למדריך ולהתאספות הקבוצה, עצרו לידינו שניים, ופנו ב"הלו, וייר אר יו פרום?" לילדים. אני הייתי בטוחה שהם הולכים לנסות למכור לנו משהו, אך הילדים ענו, היו צחוקים ואיכשהו השיחה עברה לכיוון של קסמים פשוטים: מטבע, קלף, אצבעות וכו'. חלק מהקסמים הילדים הכירו, חלק מהקסמים התאילנדים הכירו. לאט לאט נוצר סביבם מעגל צופים, עם הרבה חיוכים וצחוקים. כאן אולי המקום לציין את יחסם הנפלא של התאילנדים לילדים. הקטנטונת זכתה לטונות של תשומת לב, חיוכים ועניין ממבוגרים וגם ילדים בכל מקום שהגענו. מאוד מהר היא למדה לענות על ה"האלו, האלו בייבי" המתנגן שלהם, ב"האלו האלו" משלה. גם הילדים הגדולים זכו ליחס חיובי בדרך כלל בכל מקום.
השוק הבא הוא שוק הפרחים. לשוק זה מגיעים בשעות הערב והלילה פרחים ממקומות שונים וכאן בדוכנים הם נארזים מחדש, נשזרים לזרים, סידורי פרחים ושרשראות, ומכאן משווקים לחנויות פרחים, מקדשים וכו'. ראינו מגוון מדהים של פרחים, עלים וענפים, שמגיעים ארוזים בניירות עיתון ונארזים בזרים אלגנטיים. ראינו באיזו זריזות ידיים נוצרות שרשראות של פרחים (שאחר כך נתלות כמנחות במקדשים שונים). ראינו נזירים שבאו לבחור עלים ולוטוסים, ככל הנראה למקדשם. בין דוכני הפרחים התמקמו דוכני מזון, ומסעדות קטנטנות של שולחן או שניים שמטרתן להאכיל את עובדי השוק, בעלי החנויות והקונים. בן ה-6 קיבל לידיו מצלמה וזכה לשיתוף פעולה יפה מהמוכרים, שהסכימו בחיוך שיצלם אותם. השוק הבא היה אמור להיות השוק בפאט פונג, אך מפאת עייפות כללית, בחרנו לותר ולחזור למלון.מבקרים ברובע הסיני ובמקדשים
ארוחת הבוקר במלון עשירה ומגוונת, אם כי ניכר חסרונם של מוצרי החלב. חלב לקפה ולדגני בוקר יש, אבל אין יוגורט, גבינה לבנה או צהובה. הילדים התכנסו פחות או יותר לתפריט של שלוש ביצי עין (כל אחד, גם בן ה-6), טוסטים, קצת ירקות, דגני בוקר עם חלב ואננס. במזנון יש גם אוכל תאילנדי, שהיה נראה לי מפתה בכל ארוחה אחרת, אך לא הצלחתי להביא את עצמי לטעום אותו בבוקר. הסיור שלנו ביום זה בבנגקוק, נפתח בביקור ברובע הסיני. בן ה-6 מתמרד בטענה שכבר היה שם וראה הכל ולא מוכן לצאת מהמיני-ואן. הפעם בחרנו לוותר לו. אישי והגדולים יצאו לטייל, אני נשארתי עם הקטנים.
בתאילנד יש קהילה גדולה של סינים, הנמצאים בה כבר שנים רבות, אך שומרים על שפה ומנהגים משלהם. הם נאמנים לתאילנד ולמלך וניתן למצוא הרבה תמונות שלו ושל המלכה ברובע ובחנויות השונות, ומנהיגות הקהילה משתדלת לקדם קשרים עם המדינה, ואף אחת מהסבתות של המלכה היא ממוצא סיני. כ-6 מיליון סינים הם תושבי המדינה. בנוסף לתושבים הקבועים יש גם סינים המגיעים מסין כדי לעבוד בתאילנד בעבודות מזדמנות. באופן טבעי הזיקה והנאמנות למדינה היא פחותה והשלטונות מנסים להגביל, או לפחות, לנהל רישום מדויק של כניסות ויציאות. אישי חזר והודיע שבסך הכל לא הפסדתי הרבה, והכל כמו בכל שוק: אוכל, בדים, בגדים וכו'.
המקדש של הבודהה השוכב – ואט פו - בין המקדשים העתיקים ביותר בתאילנד. מכיל פסל בודהה מוזהב ענק, בתנוחת שכיבה, המתנשא לגובה של 15 מטר ואורכו 46 מטר. הוא עשוי אבן מצופה בבטון, עם גימור בוהק של שכבות עלי זהב. במקום עמד מקדש כבר במאה ה-16, בתקופה שאיותהאיה (Ayuthaya) היתה הבירה של תאילנד. עם הפיכת בנגקוק לבירה ב-1782 החלו שיפוצים במקום, שהפכו אותו לקומפלקס המקדשים הגדול בבנגקוק ולמרכז התאילנדי הראשון להשכלה ציבורית. בנוסף, במתחם יש מקדשים נוספים עם פסלי בודהה בחנויות שונות, בית ספר למסאג', סטופות יפהפיות ופינות חמד רבות. אין ספק שהביקור במקדשו של הבודהה השוכב הוא חוויה מיוחדת: תור של מאמינים ומבקרים משתרע כבר ממדרגות הכניסה, עוברים ליד ארון נעליים ארוך ומשאירים את הנעליים, נכנסים דרך דלתות ענק ומיד נעצרים למראה ראשו הענק והשליו של בודהה. ברקע נשמע רישרוש של מטבעות: במקדש קערות, אליהן משליכים מטבעות שנרכשו כתרומה למקדש. פתיחת היד, הנתינה, הספירה וקול המטבעות הם כמעין מדיטציה למקומיים וכמובן סגולה לברכה המבקרים ממשיכים לנוע, והמאמינים עוצרים לתפילה קצרה, הבזקי פלאש של צלמים, לחשושים. כאשר עומדים ליד ראשו, המושען על ידו, ניתן לראות לאורך כל גופו עד כפות הרגליים. התנוחה האופקית מסמלת את מעברו לנירוונה, משכן הנצח של נשמה שזכתה להשתחרר ממעגל הגלגולים.
הילדים ממשיכים, אני והקטנטונת עוצרים להתפעל. הבודהה כל כך מרשים עד שכמעט ולא נותנים את הדעת על ציורי הקיר המרהיבים במקדשו, אבל בהחלט כדאי לעצור ולהתבונן. הקטנטונת מחפשת את הפופיק שלו ולא מוצאת, ממשיכים לכפות הרגליים. כפות הרגליים בתאילנד נחשבות טמאות, ולכן אין מראים את כפות הרגליים לאנשים או לבודהה, אלא יושבים כשכפות הרגליים מקופלות לאחור. כפות רגליו של בודהה הן כמובן מקודשות, כפות הרגליים הענקיות שלו מחולקות ל-118 ריבועים, המייצגים את 118 התכונות הטובות של בודהה, ובכל אחד מהם ציור אחר משובץ באם הפנינה. הקטנטונת התפעלה מהציורים.
בסוף המאה ה-18, כשהמילה הכתובה עוד לא היתה מוכרת ברוב ממלכת תאילנד, הקים המלך ראמה השלישי אוניברסיטה במתחם וואט פהו. היו בה פקולטות לאסטרונומיה, מתמטיקה, רפואה, פילוסופיה, אימון הגוף ותרבות כללית. האוניברסיטה כבר אינה שם, אבל תוכלו לראות חלק מה"ספרייה": במתחם המקדש יש לוחות, שעליהם שרטוטים של חומר הלימוד. ליד הצ'די מעין מקדש קטן שמתחתיו מוטמן אפרם של אנשי דת או בני משפחת המלוכה. ליד נמצא ביתן עם חומר הלימוד של הפקולטה לרפואה - ציורים של גוף האדם עם קווי המרידיאנים ונקודות לדיקור וללחיצה. למרכז ההשכלה בוואט פו נותר שריד אחד: בית הספר הרפואי למסאז'. למסאז' התאילנדי המסורתי יש ערך רפואי - הוא עוזר לפתוח סתימות אנרגטיות ומאפשר זרימה חופשית של אנרגיית החיים בגוף. במקדשים אחרים במתחם התקיימה תפילה. שמענו את הנזיר שר ואת האנשים עונים. משפחה תאילנדית יושבת ליד שולחן, מתפללים בשקט, מצמידים כפות ידיים, וממשיכים.
ארמון המלך - למרות ההוד הפאר וההדר, מלך תאילנד לא גר כאן יותר. הוא עבר בשנות השישים של המאה העשרים לארמון המגורים שבצפון העיר, ובארמון זה נערכים טקסים בלבד. את החומות המקיפות את קומפלקס המקדשים בצידן הפנימי מעטרים ציורים מתוך האפוס ההודי המפורסם, הראמיאנה. אנני, המדריכה המקומית, סיפרה לנו את תקציר הסיפור המספר על מלך הודי בשם ראמה, שהיה גיבור, חכם, ישר וצנוע. מלך השדים חטף את אישתו, והמלך שלח את הקוף הלבן להלחם בו ובצבא בשדים שלו להשיב את אישתו. הסיפור, הציורים המרהיבים על הקיר ובעיקר ציורי הקרבות, שבו את לבם ודמיונם של הבנים ובשלב זה נפרדנו מהקבוצה. הבנים עברו תמונה תמונה והתבוננו בהן, רק הבטחה שנקנה להם ספר עם כל התמונות והסיפור הצליח לנתק אותם מהתמונות. בשלב זה כבר לא היה סיכוי למצוא את הקבוצה אז המשכנו לשוטט לבד.
משמאל לשער הכניסה, על רמפה מוגבהת, ניצבים שלושה מקדשים מפוארים. הראשון הוא סְטוּפה (מבנה קודש בודהיסטי) בצורת פעמון מוזהב, הבנויה בסגנון ציילוני; השני, עם קצות גג מחודדים, בנוי בסגנון תאילנדי; השלישי, עם גג שנראה כמו תירס גדול אבל הוא בעצם סמל ללינגם (איבר המין) של האל ההודי שיווה, בסגנון קמבודי. אישי היקר שכח את הרוח הבודהיסטית ונלחץ שלא נספיק לראות. חם, יש המון אנשים אם כי לא דוחק, הילדים מתעייפים כבר. אני מרגיעה, זה ברור שנחזור לפה עוד פעם, נקנה ספר, נתכונן. זה כנראה עוזר כי אישי היקר חוזר לצלם... ממשיכים למתחם המקדש של בודהה האמרלד. המקדש הקדוש ביותר, לא רק בקומפלקס הזה או בבנגקוק, אלא במדינה כולה, הוא מקדשו של בודהא האיזמרגד, פְהרָה קֶוו (Phra Kaew), שמשמש קמיע של הממלכה התאילנדית. מוצאו של הפסל (העשוי מחתיכה אחת של אבן ירקן בגודל של כשבעים סנטימטר) אינו ברור. הוא עבר נדודים בצפון תאילנד, הגיע ללאוס ובסוף מצא את משכן הקבע במקדשי הארמון. לפסל שלוש גלימות זהב, המותאמות לעונות השנה בתאילנד: לעונה הגשומה, לעונה הקרירה ולעונה החמה. שלוש פעמים בשנה מטפס המלך אל הכן הגבוה שעליו ניצב הפסל, ומחליף את לבושו של הקמיע. יש לציין שהמקדשים משפיעים לטובה על הילדים וההתנהגות שלהם, למרות העייפות, מכובדת. יושבים, מקפלים כפות רגליים, מתבוננים סביב על ציורי הקיר, על הפסלים ועל האנשים, מדברים בלחש, וביציאה שואלים המון שאלות. את בודהא האיזמרגד עצמו היה קשה לראות - הכן הגבוה שלו שומר אותו רחוק ומסתורי.

ביקור בארמון צ'אקרי ומועדון קאליפסו
כעת כבר הגיע זמן הפגישה עם הקבוצה. אישי ובת המצווה עוד מספיקים לקפוץ לראות פינות נוספות במתחם. אני, הבנים והקטנה חוזרים להתבונן בציורים על המתחם. בדרך החוצה עוברים דרך המתחם שלרגלי הארמון. הבניין המרשים ביותר בחלק זה הוא ארמון צ'אקרי הגדול (Great Chakri Palace). בעבר התגורר המלך בארמון זה, היום הוא משמש לכנסים ולקבלת שגרירים. העצים במתחם זה גזוזים בצורה מדליקה: כל ענף מסתיים בכדור ירוק, הענפים יוצאים בצורה מדורגת מהעץ, כמו אוסף סוכריות ירוקות על מקל. בשלב הזה הילדים כבר עייפים, ספוגי חויות, מיוזעים וצמאים. אנחנו שמחים להיות מובלים למינואן ולנסוע לארוחת הצהריים... היום בהחלט בא לידי ביטוי חסרונו של הטיול המארגן. אנחנו היינו בונים את סדר היום בצורה אחרת – מתחילים בארמון על הבוקר סמוך לפתיחה, ומבלים בו הרבה יותר זמן, בעיקר לנוכח התעניינות הבנים בציורי הקיר. משם היינו ממשיכים לוואט פהו, ומשאירים יותר זמן לשוטטות והתבוננות חופשית. את השוק של הרובע הסיני משאירים לסוף.
עייפים ומורעבים אנחנו מגיעים למסעדה ונכנסים בשמחה יתרה למזגן. האוכל ערוך בצורת מזנון וכולל מגוון מאכלים אסיאתי לצד אוכל מערבי (שוב הצ'יפס הארור). הפעם אנחנו פוגשים את הפאנקייק התאילנדי – תערובת מתקתקה של קמח ומים ועליה בוזקים בצל ירוק או תירס, נאפה בתבנית שקעים. אפילו הילדים מוכנים לטעום. בת המצווה פונה לכיוון מגש הסושי – מבורך, ואני נהנית ממרק חמוץ חריף וכיסונים מאודים. סידור פירות מרהיב ביופיו וגם טעים. הילדים מסתערים על מגש של ג'לי בכל הצבעים, שאני אפילו לא מרהיבה עוז לטעום. שוב מסעדה ענקית עם אוכל טעים ושירות יעיל ואדיב. אחרי שאנחנו משביעים את רעבונינו, מרימים קצת את הראש ומגלים שאנחנו ממש על קו המים של הנהר, עם נוף יפה על הפעילות השוקקת חיים שלו. הקטנטונת מתעוררת בזמן כדי ליהנות מ"עוף, אורז", שהופך להיות האוכל שלה בכל הזדמנות אפשרית, כולל ארוחות בוקר.
פעילות הבוקר הסתיימה, והיינו אמורים לשוב למלון למנוחה לפני פעילות הערב. הבנים עדין לא ויתרו על רצונם לרכוש לגו ופליימוביל, ואנחנו רצינו חנות ספרים רצינית. אנני רשמה לנו שם של קניון בו נמצא את מבוקשנו, והחלטנו, במקום למלון, לנסוע לשם. הקניון, החנויות היפות שבו והמסעדות היו חוויה מתקנת לעומת אחר הצהריים האומלל ב-MBK. רכשנו את מבוקשנו בחנות הצעצועים, מצאנו את ספר תמונות הראמיאנה לבנים ועוד הרבה ספרים מעניינים על תאילנד בחנות Asia Books. בת המצוה עשתה רכישה נחמדה בבגדי הצעירים והתכשיטים של Zen, והצטערנו שזמננו הולך ואוזל. החלטנו לשוב לכאן בהמשך...
פעילות הערב המתוכננת היתה מופע במועדון קאליפסו. המופע בסגנון קברט, כאשר המופיעים הם בני המין השלישי בתאילנד, המכונים ליידיבויס, המצויים בכל שלבי תהליך ההפיכה לנשים, החל מגברים המתלבשים כנשים וכלה בכאלה שעברו ניתוחים לשינוי מין. לשאלתי, המדריך ענה שהמופע מתאים גם לילדים. בדמיוני תיארתי לעצמי מועדון אפלולי, מלוכלך ומיושן, מלא עשן וגברים מפוקפקים, כשעל הבמה מופיעים גברים בתחפושות מרופטות. בפועל נכנסנו למועדון נקי, חדיש, עם שולחנות וכסאות מסודרים באלגנטיות, שהעישון בו אסור. הקהל היה בעיקר תיירים כמונו, ולא מעט ילדים. הזמנו משקה קל אצל מלצריות סימפטיות והמופע החל. גם כאן נכונה לי הפתעה: מזמן לא ראיתי להקה של גברים ונשים, כל כך חטובים ומטופחים. מבחר התלבושות היה מרשים ומוקפד, תפאורות יפות. גם ההופעה היתה מוקפדת במיוחד. הילדים, אפילו הקטנטונת, היו מרותקים וגם אנחנו נהנינו. התאילנדים באופן כללי, גברים כנשים, ניחנו בתווי פנים עדינים ונשיים מעט לעיניים מערביות, ומימדי גופם קטן דק ועדין. בתלבושת נשית, איפור מוקפד ושיער ארוך, אי אפשר להאמין שהמופיעים היו או עדין גברים. המופע כלל מגוון שירים וריקודים, אך המקשיבים היטב, יכלו לשמוע גם נימה של עצב ובקשה לקבלם כמות שהם. הגדולים שאלו קצת שאלות על הנושא, אבל בעיקר נהנו מההופעה. אני יצאתי במחשבה שהיינו ונהנינו, בזכות הטיול המאורגן.


ממשיכים לספארי
הבוקר, הביצים בצלחות הילדים עוצבו בצורת פרצוף: שתי עיניים, תלתלי "מקושקשת", פה ואף מלחם מטוגן... לאיזון הכולסטרול נאכל אבטיח. טוב, אנחנו בחופשה, אמרתי לעצמי, זה רק שבועיים, לפחות זה לא צ'יפס... היום מוקדש לספארי. גם זה מקום שלא היינו מגיעים אליו בתכנון עצמאי. הוא היה נפסל על הסף: בשביל ספארי נוסעים לתאילנד? לשמחתי, זה היה יום נהדר ולא רק הילדים, אלא גם המבוגרים נהנו מאוד. לספארי הגענו לאחר נסיעה די ארוכה של כשעה. בעודנו ממתינים לרכישת כרטיסים וסידורים אחרונים החלו להגיע אוטובוסים מלאים בילדים. בדיוק נפלנו על חופשה של ילדים מבית ספר. האוטובוסים היו צבועים בכל צבעי הקשת ובכל הדוגמאות העולות על הדעת: החל מפרחים ופרפרים, דרך דולפינים, דמויות מיתולוגיות ודרקונים, וכלה בדמויות מסדרות טלביזיה, החביבות על הבנים. בהמשך גילינו שהצבעוניות הזו ממשיכה גם על תלבושת בית הספר של הילדים. חולצות בכל הצבעים: צהוב חזק, ירוק, ורוד ותכלת.
הביקור בספארי החל בנסיעה בשטח הפתוח. השטח עצמו גדול מאוד ויש הרבה חיות: קרנפים, היפופוטמים, מיני אוכלי עשב עם קרניים בשלל צורות, יענים, זברות, שקנאים, מאראבו, עגורים, ג'ירפות, מיני בקר ועוד ציפורים קטנות יותר. הקטנטונת פשוט יצאה מדעתה מרוב אושר: כל כך הרבה חיות שיצאו מספר התמונות. אישי, ובן ה-10 תפסו כל אחד מצלמה ועמדת צילום בצד אחר של המיניואן ועברו לצילומים בלתי פוסקים. הנהג, שכנראה נהנה מהחיות וגם מההתלהבות וההמולה, שיפר להם עמדות, והסב תשומת ליבם ל"שוטים" מוצלחים...ההפתעה הגדולה היתה איזורי הטורפים: אריות, נמרים ודובים. נכנסים דרך שערים כפולים לאיזור וכאן חיות הטרף מסתובבות חופשי, משני צידי הכביש ואף עליו. האריות והנמרים היו פעילים, הסתובבו, שיחקו, הדובים נכנסו להתרענן במים. מבחינתנו, ההורים, זה היה השיא של היום. בת המצווה ובן השש נסעו באוטובוס ושמעו הסברים מעניינים על החיות. אגב, בסאפארי לא היו פילים... לאחר סיום הסיור המקיף והמעניין המשכנו למתחם של הגן חיות והמופעים. התכנסנו באיזור תצוגת התוכיים הצבעוניים והמרהיבים. משם לקחה אותנו המדריכה המקומית לסדרה של מופעי חיות: אורנג אוטנג, אריות ים, דולפינים, מופע אקשן. המופעים מתחילים בשעות נקובות (ובזמן), במתחמים ענקיים. מופעי החיות באופן כללי לא לטעמי, וכאן היו מיועדים לקהל המקומי, אבל זה פשוט היה מרתק לשבת ולהתבונן על הסביבה: הטריבונות נצבעו בקשת של צבעים, שהושבו בהן קבוצות הילדים. הילדים התישבו בסדר מופתי וחיכו בסבלנות למופע. עומס החום היה כמעט בלתי נסבל: חם, לח מאוד. מאווררים ומתזים מנסים בחוסר הצלחה להפיג את החום. גם לכאן מגיעות קבוצות רבות של תיירים, מהודו וממדינות מוסלמיות רבות וההתבוננות בהם מרתקת אותי. ברקע מתנגנת מוזיקה של להקות מקומיות, מגיש המופע מבדר את הילדים עד לתחילת המופע ומשמיע שיר, שהוא כנראה להיט היסטרי: הילדים נעמדים על רגליהם, שרים ומוחאים כפיים כאיש אחד. אנחנו מתלהבים ומצטרפים אליהם למחיאות הכפיים. אנחנו יושבים בתוך קבוצה של ילדים והקטנטונת זוכה לחיוכים ונפנופי ידיים מהילדים והמלווים. לאור התגובה החיובית שלנו ושלה נשלפים פלאפונים והיא זוכה ל"בוק". המופע מתחיל - כל הילדים מרותקים (גם שלנו), ואני מרותקת לילדים...
הפארק מציע מגוון מופעים ומפורטים בו זמני האכלות של חיות. יש מספר מתקני שעשועים – עשינו את "השייט בג'ונגל" ולא התלהבנו: איטי, בובות של חיות ולא חיות אמיתיות. הפארק נקי, מסודר ומאורגן. את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדה במקום: האוכל מגוון וטעים, פירות נפלאים וירקות, נודלס, מרק נודלס. אפילו הילדים טעמו ונהנו.
מסתובבים במקדש ארוואן
לאחר מנוחה במלון והילדים בבריכה, יצאנו לביקור במקדש ארוואן. המלון נמצא במרחק של עשרים דקות הליכה מהמקום. בסביבת המלון יש מגוון מסעדות וחנויות מזכרות וכמובן גם מכוני מסאג'. די מהר הגענו לרחוב ראשי, שהוא בעצם שוק מקומי: פירות, ירקות, בגדים, טקסטיל, תכשיטים, מחשבונים פלאפונים, וכמובן אין ספור דוכני מזון. אהבנו מאוד את השוק המקומי וסימנו לעצמנו שצריך יהיה לעבור כאן בנחת בדרך חזרה. כאשר הגענו למקדש ארוואן, גילינו להפתעתנו שהוא נמצא בלב מתחם הקניונים שבו היינו לפני יומיים, הנקרא הפרטונם. זהו מקדש פתוח בכיכר (לא במבנה), שבמרכזו פסל בעל ארבעה ראשים, פסלו של ברהמה - אל הבריאה ההינדי. המקדש מכונה על שם המלון הראשון שנבנה במקום ארוואן. המלון נהרס עקב בעיות חוזרות ונשנות, תקלות ואסונות, שהיה ברור שרוחות רעות מתנכלות לו. נבנה במקום מלון חדש, גרנד הייאט. למקדש זה מגיעים אנשים להבעת משאלות (הבאת ילדים, פרנסה) והודיה על משאלות שנתגשמו. המנחה וההודיה נעשות בצורת שיר או ריקוד, על ידי להקת רקדניות ונגנים בתלבושות וכלים מסורתיים. כאן נפרדנו מהמדריך ומהקבוצה ולקחנו לנו את הזמן... התכונה במקדש מרתקת: אנשים בכל הגילים מגיעים לדוכן לקנות מנחות (נרות, פרחים, פסלוני פילים), מניחים את המנחה, מדליקים נר או קטורת, מצמידים כפות ידיים ומתפללים, לאחר מכן ממשיכים לדרכם. האנשים שבאו להודות בשיר וריקוד, משלמים ומחכים לתורם. כאשר שמם מוכרז, הם מתישבים על כריות לפני הרקדניות ומתפללים במשך הריקוד... הרבה אנשים אחרים וגם תיירים מתבוננים. תלבושות הרקדניות ססגוניות והריקודים והשירה מגוונים: לפעמים רק רקדנית אחרת, לפעמים רק שיר. האחרות נחות בצד, מפטפטות, פותרות תשבץ - ריקוד במקדש הוא עבודה ככל העבודות... אנחנו נהנים מאוד מהמוסיקה ויושבים על ספסלים לנוח. על ספסל לידינו שוטרים, בחורים צעירים שאולי מופקדים על שמירת הסדר במקום, אך בידיהם זמן פנוי והם "מעבירים דאחקות" וצוחקים. אוירה קסומה ונעימה.
הרעב מגרש אותנו משם ואנחנו פונים לקניון. בן ה-6 התעקש לאכול במקדונלד ואנחנו אכלנו במסעדה סינית. בקניון מגוון גדול של מסעדות אסיאתיות עם כל מיני גימיקים, כמו כלים שמבשלים, מטגנים, צולים את האוכל ישירות על השולחן לפניך, והצטערנו שלא יכולנו לאכול בכולם...
שבעים התחלנו לעשות את דרכנו חזרה דרך השוק. עצרנו בדוכן של מזכרות וכלי נגינה. היו בו משרוקיות, חלילים, כלי הקשה, כלי מיתר, המוכר הדגים לנו והסכים להצטלם עם כלי נגינה. כל הקניות נכנסות לתיק הגב של אישי, שהולך ומתמלא... הקטנטונת במנשא על הגב שלי, מצייצת ומנופפת בידיה "גם אני רוצה..." נראה שקדחת הקניות משתלטת על משפחתנו. וגם כאן, בין דוכני הסחורות, מפוזרים דוכני אוכל, דוכני פירות, מסעדונות של שולחן אחד, מוכרות מדוכנים שונים מפטפטות ביניהן עד שיגיעו לקוחות, מוכרת ובנה הקטן מעבירים את הזמן במשחק לוח. אוירה רגועה, די הרבה קונים מקומיים מסתובבים עם שקיות, איש אינו מכריז על מרכולתו בצעקות. אני מתחילה להנות... מגיעים למתחם גדול של דוכני בגדים וטקסטיל, מכנסיים ב-60 באט, חולצות ב-200 עוד לפני שמתחילים להתמקח... הקטנים מתחילים להתעייף ואני מחליטה לחזור לבד למלון . אישי והגדולים נשארים להמשיך במסע הקניות. אנחנו הולכים בכיוון המלון (כך לפחות נדמה לי) ומשוחחים. בן ה-6 מפרט לפני את כל תוכניות הקניות שלו למחר. נראה לי שלא עברנו במקומות שאנחנו עוברים עכשיו, חלק גדול מהדוכנים כבר מתחיל להתקפל והרחוב מתחיל להתרוקן. אני מגיעה למסקנה שהלכנו לאיבוד, למרות שברור לי שאנחנו בסביבה. המצב הוא כזה: חושך, די ריק ברחוב, אני לבד עם בן שש ובת שנתיים במנשא עייפים. את כתובת המלון יש לי בכיס. בתחילה חשבתי לנסוע במונית, אבל נמלכתי בדעתי. חבורת נהגי טוקטוק מציעים את שירותיהם ואני מוותרת. עובר אורח רואה שאני אובדת עצות, עוצר, מציע עזרתו ומכוון אותי לכיוון הנכון. אנחנו שבים על עקבותינו ובצומת פוגשים את אישי והגדולים עמוסי שקיות ומרוצים. נשמתי לרווחה. לא הייתי בפאניקה, ולא באמת חששתי לעצמי ולילדי, אבל בהחלט נזכרתי בכל הסיפורים הלא נעימים על אנשים שעלו לבדם על טוקטוק.
לתחילת הכתבה
יוצאים לטיול בקצ'אנבורי
הבוקר יצאנו השכם ופנינו לאיזור קאצ'נבורי. התחנה הראשונה שלנו היא חווה לגידול קוקוס. המטרה היתה ללמוד על תהליך גידול הקוקוס ועל המוצרים שניתן להפיק ממנו. בפועל, לא הצלחנו לקלוט הרבה מהנאמר. המקום הוא מלכודת תיירים טיפוסית, שעיקרה מכירות של מוצרי קוקוס למיניהם. היתה המולה גדולה: המוני תיירים, אוטובוסים, רעש, ההסברים היו בסככה שקשה היה לשמוע בה ולהבין את הנאמר. כמעט כל חלקיו של עץ הקוקוס מנוצלים למוצרים. מפרחי הקוקוס מפיקים צוף, מחממים ומייבשים אותו ומתקבל ממתק המזכיר בטעמו קרמל. את חלב הקוקוס הטרי אפשר לשתות (בן ה-6 שלנו אהב מאוד- קר, צונן ומרענן) ולהכין ממנו משקאות, גלידה וכו'. את בשר פרי הקוקוס אפשר לאכול טרי או מיובש, מקליפות הפרי אפשר לעשות מגוון מוצרי נוי (זוכרים את קופי הקוקוס של פעם? אותם לא ראינו, אבל ראינו פסלים, תיקים, כפות, מנורות ואפילו כלי נגינה). גם גזע העץ משמש ליצירת מוצרי נוי שונים: כפות, קערות. התוצאה נאה ביותר – חום מנוקד בלבד. לא עמדנו בפיתוי וקנינו, במחיר מופקע, כמה דברים... חזרנו בתחושה מסוימת של פספוס למיניואן (באופן עקרוני מקום כזה כן מעניין ילדים וגם אותנו, אבל כדאי היה לאפשר להסתובב במטע של קוקוסים, להסביר קצת יותר בנחת, ולבחור מקום קצת יותר רגוע...). רשמתי לעצמי לערוך מחקר על קוקוס... הנסיעה בנוף הירוק מאוד נעימה. עוברים בכפרים, בשולי הדרך רואים דוכנים למיניהם, פירות, קוקוסים... נראה שהבננות (או צמח שדומה להן מאוד) צומחות פרא בכל מקום, דקלים, עצים ועליהם מטפסים.
היעד שלנו הוא השוק הצף. עולים על סירה המכונה "ארוכת הזנב" ומתחילים לשוט די מהר לאורך תעלות. בצידי התעלה כפרים היושבים על המים, מטעי קוקוס, בננות, מנגו ועצים טרופיים נוספים, עוברים ליד גסט האוסים, שבחלקם נראה ממש מעניין לגור. מגיעים לאיזור השוק הצף, אנחנו יורדים באחד מהמזחים. המדריך מציין שבעבר שוק זה שימש שוק מקומי להחלפת סחורות והפך שוק משיכה לתיירים. הביקור היה מאכזב במקצת. ישנן באמת סירות עם סחורה, אבל רובה ככולה היא מזכרות לתיירים. לא זכינו גם לחוויה של לשוט בסירה ולקנות כי הורדנו מהסירות שלנו למזח (שגם עליו יש שוק שלם). כשעמדנו על המזח הגיעו כמה סירות עם מזכרות למיניהן והיתה גברת שאפתה ומכרה פאנקייקס תאילנדים. בסירה שלה היתה תבנית שקעים חשמלית, ואת הפאנקייקס המוכנים היא הגישה בצלחת מעלי בננה. הילדים קנו מזכרות מכספם, תוך כדי התמקחות בעצמם עם המוכרים (בעזרת כתיבת הסכום על מחשבון) ויצאו מרוצים.
התחנה הבאה היא מופע נחשים (לא כלול במחיר הטיול, אבל רוב הקבוצה הביעה ענין, אז עוצרים). בן ה-6 אינו מגלה התענינות אז אני נשארת איתו ועם הקטנטונת בחוץ, לשבת על המרפסת, על גדות תעלה, להתבונן בדגים. אישי והגדולים נכנסים וחוזרים מרוצים ונלהבים: מופע חי עם נחשי קוברה ונחשים ארסיים נוספים שנלכדו ביער ובתעלות. בין היתר, הדגמת "חליבת" נחשים לאיסוף הארס, ממנו מכינים את הנסיוב נגד הרעל. מסתבר שלנחשים הארסיים יש גם אויבים טבעיים - סוג של גירית, שבמופע מדגימים קרב ביניהם. הם אוספים כ-50 נחשים ביער, נדרשים כמה אנשים כדי ללכוד אחד, ומדי פעם יש גם מקרים מצערים של אנשים שנבלעים על ידי פיתונים...
ממשיכים לעיירה קאצ'נבורי. המקום התפרסם מאוד בזכות הסרט "הגשר על נהר קוואי", המספר את סיפורם של שבויי בעלות הברית תחת הכיבוש היפני בתאילנד, ניצולם לעבודות כפייה בבניית מסילת הרכבת שתחבר את תאילנד לראנגון בירת בורמה בין השנים 1942 -1945. התעללות, רעב, תנאי מחיה מחפירים, ומוות בזמן סלילת המסילה ובנית הגשר היו מנת חלקם של השבויים. המדריך הראה את הסרט במהלך הנסיעה. ילדינו שהיו במיניואן לא ראו, אך בת המצווה בימים אלה סיימה לקרוא את הספר והמליצה עליו מאוד.
את ביקורינו בעיירה התחלנו בבית העלמין הצבאי, בו קבורים אלפי שבויי מלחמה שמתו במקום. על חלקת דשא מטופח, בשורות שורות, מסודרות המצבות הנושאות את שמותיהם וגילם של הנופלים. ראינו כמה מצבות עם מגן דוד, כך שבין השבויים היו גם חיילים יהודיים. המשכנו למוזיאון המלחמה, שהוקם כדי להנציח אותם ובו מבני במבוק, כמו שהם חיו בהם, צילומים וציוד שנאסף במקום על ידי נזיר ממנזר מקומי. מעניינית במיוחד היתה סדרת ציורים שצוירו על ידי ניצול, המתארים בפרוטרוט את חייהם, עבודתם, סבלותיהם ומותם. מרציף המוזיאון עלינו שוב על סירה ארוכת זנב ושטנו על נהר קוואי לגשר המפורסם. הופתענו לאיזו מהירויות מדהימות הסירות מגיעות. בקצה הסירה יש מנוע שנראה כמו מנוע של רכב, שאליו מחובר בקצה של מקל ארוך מדחף, שנראה כמו מאורר קטן. לא יאמן שמוצר כילאיים הנדסי זה עובד וכל כך מהר. הגענו לגשר, טיילנו קצת עליו, הסתכלנו על מימי הנהר ועל ההרים של בורמה. ראינו איש שעושה קרטיבים בשיטה הישנה: מיכל ענק ממולא בקרח, מעליו תבנית שקעים שלתוכם ממלאים מיץ ושמים מקל ומשקשקים ומשקשקים. נראה מפתה מאוד, במיוחד כשחם כל כך ואנחנו נוטפי זיעה.
הערב אורזים והולכים לישון מוקדם, מחר מוקדם מאוד טסים לצפון.
לתחילת הכתבה
טסים לצ'אנג ראי
השכמה מוקדמת מאוד (בסביבות 5:00) כדי להספיק לטיסת הבוקר לצ'אנג ראי. הכל ארוז מראש, מתקתקים את הילדים. יורדים ללובי ומובלים לחדר האוכל, ארוחת הבוקר ערוכה כבר לקבוצה. יש מספיק ביצים לכולם. אוכלים בזריזות ונוסעים לשדה התעופה, בדרך רואים את בנגקוק המתעוררת ונפרדים ממנה. בשדה התעופה שוב פוגשים את היעילות המדהימה, שולחים מזוודות ונפרדים מאנני המדריכה המקומית. בן ה-6 מתקשה ובוכה, מצטלמים למזכרת ואני רושמת את האימייל שלה. צריכים אנשי קשר לפעם הבאה...
הטיסה מבנגקוק לצ'אנג מאי בחברת תאי לוקחת כשעה ועוברת בנעימות. מקבלים מארז שיש בו מים, מיץ, ממתק ג'לי ירוק בהיר ( ירוק! אני חייבת לעשות מחקר על הג'לי הזה) וסנדביץ טעים, אך חריף. נוחתים בצ'יאנג ראי. כבר בנחיתה רואים שהנוף השתנה, ירוק יותר, הררי, כפרי יותר. פוגשים את המדריכה החדשה, הנהגים החדשים ויוצאים לדרך. היום בתוכנית ביקור בכפרים של שבטי הרים. בזמן הנסיעה לאיזור השבטים עוברים באיזורים הרריים עם עמקים ירוקים. רואים קצת כפרים וקצת שדות גידולים חקלאיים: תירס בעיקר. הצמחיה כוללת הרבה עצי בננות, דקלים, עצים, שרכים גדולים וכל מיני צמחים מטפסים שאכן מטפסים על הכל. מצטערים שאין זמן ל"פוטו סטופ" ומצלמים קצת תוך כדי נסיעה.
שבטי ההרים נמצאים במשולש הגבולות בין תאילנד, מינמאר ולאוס. רובם לא תושבי קבע ועדיין נעים ונדים. השבטים נבדלים זה מזה בארץ המוצא, מראה, לבוש, שפה, מנהגים ואמונה. ממשלת תאילנד משקיעה בפיתוח לפחות של חלק מהכפרים, ולכן ניתן לראות בהם תמונות של המלך ודגלי תאילנד. הילדים מבקרים בבית ספר, לומדים תאילנדית, וקריאה וכתיבה. למעשה, אם שני אנשים משבטים שונים יפגשו וירצו לשוחח, הם יצטרכו להשתמש בתאי.
המקום הראשון אליו הגענו הוא כפר של שבט האקה. יצאנו לטייל בכפר: בקתות קש פשוטות, עצי בננה, תרנגולות מתרוצצות, כלב נובח, כמה ילדים, האמהות נושאות את הקטנטנים עליהן ברצועת בד קשורה המשמשת כמנשא. נכנסנו לבית אחד: בבית חשוך. אין חלונות מלבד שתי דלתות. הכל בחדר אחד. ישנים על דרגשים עם מחצלות, כולם ביחד, מיעוט חפצים, אין מים זורמים ואין ביוב. אבל, על גגות מספר בתים ראינו צלחות לוין. האימהות והילדים מנסים למכור לנו צמידי רקמה או עיטורי צדפים. על תצלומים יש כאלה שמבקשות כסף.
ממשיכים לכפר הבא בנסיעה על טנדרים. המארגנים שייכים לשבט הלאהו. מצטיידים במקלות הליכה מבמבוק ומים ויוצאים לטיול קצר. בתחילת המסלול כמובן שוק קטן של עבודות מקומיות: תכשיטים, רקמה, כובעים, דמויות מגולפות בעץ. חלקם מאוד יפים, אבל אנחנו לא בהלך הרוח הנכון. באחד הדוכנים עומדת סבתא ציורית מאוד, מעשנת מקטרת. ממשיכים במורד השביל ועוברים בתוך כל הירוק - ירוק הזה. מזג האויר נעים יותר. אמנם חם, אבל פחות לח. בכניסה לכפר הבא ממתינה לנו חבורת ילדים, חבושים בכובעים מסורתיים, היושבים על אבן. מהצד עומדת האחות הגדולה, משגיחה. ברגע שאנחנו מתקרבים מתחילים לשיר. חלק מהקבוצה נותנים להם מטבעות. שוב כפר עם בתי קש, סככה אחת משמשת כחניה מקורה לטוסטוסים. לאורך השביל דוכנים – השוק ממשיך. עכשיו אנחנו בשבטים השייכים לקארן: שבט הקאיו - להם טבעות מתכת ברגליים ובזרועות, שבט ארוכות הצואר. אנחנו רואים כמה נשים וילדות עם הטבעות. חלקן עוסקות באריגת צעיפים, מישהי מנגנת על גיטרה מרופטת. שוב דוכנים של שוק. מסתובבים קצת וחוזרים. שוב חבורת הילדים מקבלת את פנינו בשירים. אנחנו אחרונים ומתעכבים קצת, בדיוק כדי לראות שהילדים מוסרים את המטבעות לאחות הגדולה, מורידים את ה"תחפושת" (הכובע) ומתחילים לעלות בדרך חזרה. עכשיו, כשסיימו את העבודה אפשר לחייך, להעביר "כיפים" איתנו. זהו הביקור הממוסחר ביותר והוא היה מאוד מאכזב.
ממשיכים לכפר אחר, של שבט היאהו. הנשים לובשות כאן כיסוי ראש מיוחד, המסתיר את שערן, ומקושט מקדימה. ברגע שאנחנו מגיעים הכפר מתעורר: דוכני השוק נפרשים, הנשים מזדרזות ללבוש את כיסוי הראש, סבתא גוערת ומזרזת את נכדיה לקבל את פנינו. ממוסחר כבר אמרנו? מטיילים בשבילי הכפר ורואים כמה דברים מעניינים: גבר טווה חוטים, דיר חזירים שחורים, בקתות קש על קלונסאות המשמשות לאיחסון תירס. לדברי המדריך משתמשים בתירס למאכל, מייבשים אותו וטוחנים אותו, מכינים ממנו פנקייקים, מרק קרמי ועוד. לא משתמשים בתירס להאכלת בעלי חיים. במקום אחר דלועים מתיבשים בשמש, המכולניק הכפרי פתח את המכולת לכבודינו... אישי היקר מצלם איספור תמונות, אחת מהן היא תמונת היפהפיה. אנחנו כבר עייפים ורעבים ובהחלט מוכנים להגיע למלון.
ארוחת הצהרים מוגשת במלון, והאוכל כרגיל טעים. המלון רימקוק ריסורט הוא אתר נופש עם בריכה ובאר מדליק בתוך המים, וגינון מרהיב על גדות הנהר קוק. החדרים נקיים, ממוזגים, הבריכה יפה ושואבת אליה את הילדים. החיסרון הוא המיקום, נמצא רחוק מהעיר, כך שלא ניתן ללכת ברגל, יש הסעה מהמלון לעיר וחזרה כל שעה עגולה בעלות של 100 באט לאדם, אבל זה מגביל קצת. ניסינו לבדוק את האפשרות של להזמין מונית למלון ולא זכינו לשיתוף פעולה בקבלה, כנראה כדי שלא לפגוע בפרנסת מסיעי המלון. גם מלון זה חביב על קבוצות ישראלים.

תאילנד מציעה לא מעט למבקרים בה: שווקים יפהפיים, כפרים קטנים לצד עיר גדולה ומתויירת, תרבות מרתקת ולא מעט אטרקציות המתאימות לכל המשפחה. בכתבה הבאה, המשך הטיול המשפחתי, טיול בת מצווה מאורגן. לחלקה הראשון של הכתבה הקליקו כאן
בכתבה זו:
ימים 7-8 - שוק הלילה, משולש הזהב ושייט על המקונג
יום 9 - המקדש הלבן, כפרי אמנויות וצ'אנג מאי

ימים 7-8 - שוק הלילה, משולש הזהב ושייט על המקונג
אחרי התארגנות ומנוחה אנחנו נפגשים כדי לצאת לשוק הלילה. רוב השוק הוא בגדים, מוצרי טקסטיל ומזכרות למיניהן, אך במרכזו יש שוק אוכל מעניין. מסביב לרחבה דוכני מזון, המוכרים כל דבר: החל משייקים, דרך צ'יפס ומטוגנים למיניהם, מוקפצים, בירה, מאכלי ים, דגים על הגריל. הרחבה היא "Food Court" תאילנדי: ברחבה מסודרים שולחנות, כל אחד קונה לו משהו לאכול ומתיישב. בקצה הרחבה יש במה ובכל ערב יש הופעות של מוסיקה. אנחנו קונים משהו לאכול ומתיישבים להתבונן. המעניין הוא כמובן הקהל: משפחות, חבורות של צעירים, תיירים. בשולחן שלידינו חבורת נערות מקומיות יושבות מסביב לקדרה, המוצבת על גחלים, ומבשלות שם משהו. זה נראה טעים, אני מתעניינת בתכולה. הן לא מדברות אנגלית, אך מסכימות שאצלם אותן. בשולחן אחר יושבת חבורת נערים על בירה. אפשר להזמין בדוכן כוס או "מגדל": צינור גבוה, שעומד על כן עם ברז. הצינור מלא בירה וכל אחד ממלא לו ממנו. בדוכן גלידה מוכרים גלידת קוקוס, כשהגלידה מוגשת בתוך קליפת אגוז קוקוס. אנחנו עדין אוכלים בזהירות ולא מסתכנים יותר מדי, למרות שהכל נראה נקי למדי: צ'יפס, נודלס, שרימפס ואגרול מטוגנים.
למחרת, לאחר ארוחת הבוקר, נוסעים לעיירה מאסאיי, שבגבול תאילנד ומיאנמר, הנמצאת באיזור המכונה משולש הזהב, שהוא משולש הגבולות שבין המדינות מיאנמר (בורמה), לאוס ותאילנד. בעבר האיזור היה מרכז לגידול פרגים, הפקת אופיום והיצוא שלו. האזור נשלט על ידי כנופיות חמושות והיה מסוכן לשהייה. בעיירה מאסאיי הגענו לגשר על נהר מהסיי, שמפריד בין שתי המדינות. מעבר לגשר הישוב הבורמזי, טאצילק. מכאן אפשר לעבור את הגבול למיאנמר, בצורה חוקית, ולטייל במיאנמר ואף להמשיך במסע ארוך לדרום סין. בקרבת הגשר שוק גדול: מוצרי טקסטיל, אבני חן, מזכרות למיניהן. קיבלנו זמן להסתובב בשוק (ארוך מדי לטעמי) וכמובן ביצענו לא מעט רכישות. למעשה, מעבר לשוק ולגשר, המוביל למעבר הגבול, לא ראינו שום דבר. העיירה מופיעה בהרבה תוכניות של טיולים, אבל לא באמת שווה את הנסיעה, אם לא עוברים את הגבול למיאנמר.מכאן ממשיכים לעיר צ'אנג סאן, שהיתה בעבר אחת מערי המסחר החשובות בצפון. עולים על ספינה לשייט על נהר המקונג. מקורות הנהר בהרי טיבט בגובה 5000 מטרים ומשם דרך דרום סין ללאוס, בורמה תאילנד, קמבודיה ווייטנאם עד לים סין, סך הכל למעלה מ - 4,100 ק"מ. הנהר מהווה עורק חיים לכל המדינות לאורכו. השייט על נהר המקונג הרחב מתחיל למול חופי בורמה. העליה לסירה ותחילת השיט מתבצעת תחת עיניו הפקוחות של פסל ענק של בודהה, היושב בסירה. הקמתו של הפסל, שנבנה כהוקרה למלכה שהגיעה לגיל 75, הסתיימה לא מזמן. בתחילת השיט תצפית על מלון "גן העדן" ועל הקזינו, שנבנה במקום על ידי הבורמזים. המדריך הציע להאריך את השיט (בתשלום נוסף) ולהגיע לאי דון סאו בלאוס. בדרך לאי, לאורך הגדות, ראינו כפרי דייגים, בתי קש על קלונסאות, שנראו עוד עלובים יותר ועניים יותר ממה שראינו בתאילנד. לא ראינו הרבה מעבר לשוק, שהוא כולו תיירותי (ואמנם זול יותר מאשר בתאילנד, אבל לא שווה את הטרחה). התושבים שכן ראינו נראו עניים יותר. בכניסה לשוק אמא עם תינוק וילדה, הציע את מרכולתה: צרור עלי חסה, כמה דלעות, קישואים. הפעם חברי הקבוצה נסחפו בקניות, ואנחנו חיכינו להם כחצי שעה מיותרת. שני האתרים לא היו מעניינים במיוחד, וכך גם השיט: לא רואים הרבה, והנוף לא מענין באיזור בו שטנו.
הסיפור שמאחורי האיזור בודאי מעניין, אבל קיבלנו רק טעימה (יתכן בהחלט שהפסדנו הסבר מכיוון שהיינו במיניוואן). השווקים הפכו כמעט בלתי נסבלים, במיוחד לבן ה-6, שהתקשה לווסת את כל הגירויים ורצה לקנות, הכל ועכשיו, כי לעולם לא נראה עוד משהו כזה. בתגובה ל"לא" החד משמעי שלנו, התפתח התקף קשה של בכי, צעקות... (מזל שאפשר היה להרגע במיניואן). מכאן נסענו לארוחת צהריים במקום נחמד, בו ראינו איך מכינים איטריות מבצק: מותחים את הבצק ומקפלים, שוב ושוב, כשבכל קיפול הבצק נהיה דק וארוך יותר, ונוספת עוד איטריה לחבילה. בסןף התהליך חותכים קצוות ויש חבילת איטריות. מדהים לעמוד ולהתבונן בזריזות הידיים של המכין. מיותר לציין שהיום האיטריות ניצחו את הצ'יפס... בפינה אחרת הכינה גברת סלט פפיה ירוקה: היא כתשה בעזרת עלי במכתש רחב תבלינים, אליהם הוסיפה את מרכיבי הסלט – טעים, אך חריף. כאן טעמנו לראשונה ואהבנו עוף בעלי בננה.
אנחנו בחרנו לוותר. חזרנו למלון למנוחה, כשחלקנו יצא למסאג' מצויין.
לתחילת הכתבה
יום 9 - המקדש הלבן, כפרי אמנויות וצ'אנג מאי
היום נוסעים לכיוון צ'יאנג מאי. התחנה הראשונה שלנו היא המקדש הלבן - ואט רונג קון, השונה כל כך מהמקדשים שראינו עד כה. המקדש, כשמו כן הוא, כולו לבן: המבנה, הפסלים המעטרים אותו, הגשר המוביל אליו מעל אגם מלאכותי. זהו מקדש מודרני, שבנייתו החלה ב-1997 והמתחם עדין בתהליך של בניה. המבנה הקיים, אולם האסיפה, הוא אחד מתוך שלושה מבנים מתוכננים במתחם. המקדש משלב מסורתי עם חדש: פסלים בסגנון מסורתי, לצד ציור קיר מודרני, המתאר אירועים וחפצים של זמננו (מטוס, טלפון נייד, טילים בחלל ועוד). יוזם הפרויקט, צלראמצאי קוסטיפפט, צייר תאי, בודהיסטי מאמין ומיליונר, נכח במקום וזכינו לפגוש אותו. לבוש בבגדים כחולים, פשוטים עומד ומשוחח עם עובדי המקום. בן ה-6 אהב במיוחד את הפסלים, שמטרתם לחנך להמנע מעישון ושתיית אלכוהול: פסלי גולגולות וידיים. המקום היה שונה, מפתיע ומעניין ולצערנו כמות הזמן שניתנה לו היתה קצרה מדי.התחנה השניה שלנו היתה איזור המעיינות החמים והגייזרים. מגיעים לאתר, כשכבר בכניסה ניתן להריח את ריח הגופרית ולראות מזרקה עם סילון מים, המיתמר לגובה רב. סילון המים הוא קבוע, מיד מעורר את חשדי שהוא מלאכותי. במקום יש מספר בריכות עם מים חמים לטבילת הרגליים, ויוזמה מקומית לבשל בה ביצים קשות. לא ברור מי ירצה לטבול את כפות הרגליים במים חמים כאשר מסביב חם, לח והטמפרטורה מגיעה ל-32 מעלות. המדריך נותן הסבר על היווצרות הגייזר ומציין שהוא מלאכותי. לפתע, ללא שום אזהרה, ניתך גשם זלעפות. כמויות מים אדירות זורמות מהשמים והכל מתמלא בשלוליות. גשם המונסון הראשון שלנו. עד כה לא ירד גשם, לפחות לא בשעות הפעילות שלנו, למרות שאנחנו באוקטובר ובעונה הגשומה. הגשם דווקא נעים, קריר ומצנן מעט את האוירה, אפשר כבר לשקול את הרעיון לטבול את כפות הרגליים. הילדים, שראו לא מזמן גייזר אמיתי, מנצלים את הגשם כתירוץ ובורחים לאוטובוס.
עוצרים בשדה אורז. המדריך מסביר את שיטת הגידול ודרכי העיבוד, שתילת השתילים והקציר. הקטנטונת ובן ה-6 התבייתו על תעלה ופתחו בזריקת אבנים. הילדים האחרים גילו התעניינות והקשבה. כשהתקדמתי לתוך השדה ראיתי מרחוק קומביין עובד. תאילנד הרבה יותר ממוכנת ממה שציפינו. שתי תחנות אלו היו מפוספסות בעיני. שמענו הסברים, אבל הביקורים לא היו מספיק חויתיים ובקלות אפשר היה להפוך אותם לכאלה. אנחנו ממשיכים לצ'יאנג מאי ומגיעים ל"כפרי האומנויות", שהם בעצם מפעלים שונים. נשמע כמו "מלכודות תיירים" טיפוסיות. ואכן, הכפרים נתגלו, במידה רבה, ככאלה. אלמלא הטיול המאורגן לא היינו מגיעים לשם, אך בפועל נהנינו מאוד.
המקום הראשון הוא מפעל לייצור מטריות נייר, ובו ראינו סרט נע של עובדים, שכל אחד מתמחה בשלב יצור אחר: חריטה בעץ לידיות, ייצור הנייר באופן מסורתי, על ידי טבילת רשת בעיסה מקליפת עץ טחונה ומורתחת, הכנת שלד המטריה מפיסות במבוק, הדבקת הנייר על המסגרת ועיטור המטריה. כאן, ביודעין, נפלנו למלכודת: הזמנת ציור כבקשתך. אפשר היה לבקש לצייר על בד, תיק, חולצה וכו'. לאומנים המציירים יש קטלוג של ציורים, שבהם הם התמחו ומרגע שהציור נבחר, האמן מצייר אותו לנגד עינינו תוך דקות ספורות. הכנו חולצות מבעוד מועד וכל ילד בחר לו ציור – הבנים בחרו בדרקונים ובת המצווה בחרה בפרחים ופרפרים. זה לא היה יקר (100 באט לציור גדול, 50 לקטן).
לאחר ארוחת הצהריים המשכנו למפעל, המעבד עץ טיק. בכניסה למפעל שני גזעי עץ טיק אדירים, בקוטר של כ-1.50 מטר. הגזע, הלא מעובד, מלא בליטות וגבשושיות. המפעל מייצר רהיטים, פסלים ותחריטי עץ. ראינו את תהליך יצור תחריט עץ, המתחיל מציור על לוח עץ, דרך שימוש באינספור סכינים ואיזמלים עם צורות להב מגוונות כדי לחפור בעץ וליצור את הצורה והמרקם הנדרש, וכלה במוצרים מוגמרים מרהיבים. תהליך אחר מעניין שראינו הוא שיבוץ עיטורי צדפות ברהיטים. באולם התצוגה ראינו מבחר גדול של פסלים, תחריטים ורהיטים בסגנונות שונים.
התחנה הבאה היא מפעל ליצור תכשיטים. הביקור התחיל בצפיה בסרטון, המסביר על אבנים יקרות בתאילנד. הסרטון היה באנגלית, מענין מאוד ומספיק ויזואלי, כך שגם הילדים, שלא דוברי אנגלית, הבינו. משם המשכנו לאולם היצור, בו יכולנו לראות שלבים שונים בעיבוד האבנים והתכשיטים. משם המשכנו למפעל לעיבוד עור, שבו מיצרים מוצרי עור (נעלים, תיקים, מפעל עורות - יצור ארנקים, חגורות, ועוד). מעורות פיל, תנין, נחש, גנו ובאפלו. מעבר להסבר מילולי על מקור העורות וגודל ההנחה, לא הוסבר דבר. המפעל האחרון היה מפעל משי. הוסבר על מחזור החיים של תולעי המשי, אופן הפקת חוט המשי וטווייתו ואריגת חוטים וטוויה ידנית של בדים. המשי התאילנדי נחשב למשי מעולה ומיוצא לחו"ל. הגלמים כאן הם צהובים ולא לבנים כמו שהילדים רגילים לראות בגן, תלוי כמובן בסוג המזון שאוכל.
לתוכנית הערב תוכנן מופע קנטוק. זהו מופע של ריקודים ומוסיקה תאילנדית בעיקר מהצפון. המופע כולל ארוחת ערב. המקום, שבו נערך המופע, מאוד יפה: בית עץ גדול, עולים במדרגות רחבות לקומה העליונה, חולצים את הנעליים מתישבים ליד שולחנות נמוכים על כריות. אין צורך לשבת בשיכול רגלים כי מתחת לשולחן יש שקע מלבני המיועד לרגלים. הארוחה שהוגשה לנו כללה מבחר מנות של מרק, מנות ירקות, עוף, טופו, אורז ולקינוח אננס. ההגשה היתה בכלים נאים ובצורה טקסית. האוכל היה טעים. להקת נגנים ניגנה בכלים מסורתיים, ובמרכז האולם הופיעו הרקדנים. ההופעה היתה מוקפדת, תלבושות יפות, מענינות ומגוונות. אהבנו מאוד את המוסיקה התאילנדית (גם הילדים). המדריך הסביר לנו קצת על הריקודים והמסורות שמאחוריהם לפני המופע, כך שזה נתן מימד נוסף למופע. אף על פי שהמקום הוא תיירותי לגמרי, נהננו בו מאוד. מומלץ בחום! גם למקום זה סביר להניח שלא היינו מגיעים, אלמלא הטיול המאורגן, מכיוון שהתקיים בערב, בשעה שהילדים לא במיטבם. לאחר המופע, המדריך הציע לקחת את המעוניינים לשוק (והיו הרבה מעונינים). אישי היקר נשלח בגפו, עם פלייר המופע ועם בקשה לרכוש דיסקים עם מוסיקה תאילנדית. מיותר לציין שזו המוסיקה המתנגנת באוטו בימים אלה ואני מתאהבת בה יותר ויותר.
המלון בו ישנים הלילה, אימפריאל מיי פינג, הוא המלון המהודר והמפואר ביותר בו היינו. עיצוב יפהפה של חדרים ולובי. מיקום מצויין במרכז העיר, חמש דקות משוק הלילה.


תאילנד היא אחת המדינות האקזוטיות והמעניינות ביותר לביקור. בטיול של שבוע אפשר להספיק לא מעט בבנגקוק, בסביבתה ובאזור הצפוני של המדינה, לחוות את האווירה הכל כך מיוחדת שלה ולפגוש את המקומיים בשווקים היפהפיים ובכפרים הנידחים.
בכתבה זו:
מגיעים לבנגקוק ומטיילים בעיר
מטיילים ברובע הסיני ובצ'יינה טאון
נהנים משווקי העיר ומעולם החלומות
מסתובבים בין השווקים
מבקרים ברובע הסיני ובמקדשים
ביקור בארמון צ'אקרי ומועדון קאליפסו
ממשיכים לספארי
מסתובבים במקדש ארוואן
יוצאים לטיול בקאצ'נבורי
טסים לצ'אנג ראי
מגיעים לבנגקוק ומטיילים בעיר
התלבטנו זמן מה לגבי טיול לכבוד בת המצווה של הבכורה. כלת השמחה ביקשה טיול פארקי שעשועים בארה"ב, אנחנו ההורים לא בדיוק חובבי הז'אנר. כשהגיעה למייל שלנו הצעה לטיול משפחות מאורגן לתאילנד, קפצנו על המציאה. וכך, בהחלטה כמעט ספונטנית ארזנו ארבעה ילדים (בת 11.5, בן 9.5, בן 6.5 ובת כמעט שנתיים), שלושה תיקים, עגלה ומנשא. רפרפנו קצת בסיפורי "למטייל", התרשמנו מחברים והתכוננו להרפתקה. הקבוצה מנתה 41 אנשים, כמחציתה ילדים.
המראנו מבן גוריון לקראת הצהריים במטוס חדיש של חברת "אוזבקיסטן איירוייס", צוות הדיילות היה אדיב, נעים ויעיל. בגלל הבדלי השעות, הנחיתה בטשקנט היתה בערב, ולא ניתן היה לראות הרבה מהחלון. שדה התעופה של טשקנט נמצא בשיפוצים ושיפורים וזכינו לעבור בחדש ובישן. מהמטוס לשדה התעופה הגענו באוטובוסים דחוסים מדי, לאולם המתנה קטן. את רוב השעתיים שהיו לנו בין שתי הטיסות העברנו בהמתנה ואחר כך דהרנו למטוס. לאחר שבע שעות טיסה נחתנו בשדה התעופה סובאנאפום בבנגקוק, לפנות בוקר
את בנגקוק חוצה נהר הצ'אופראיה, ולאור היכרותינו עם בנגקוק, אנחנו מתחילים עם שייט על הנהר. אנחנו יורדים סמוך לרציפים וגם כאן עציצים של סחלבים ולוטוסים. הקטנטונת עוצרת להתפעל ואני לא מתאפקת ומתחילה לצלם. ברור שאלה הם הסחלבים ה"פושטיים", אבל הם פשוט מרהיבים! הנהר רחב, ניכרת בו זרימה חזקה ומהירה והמון סירות בגדלים שונים שטות בו, הוא לא נראה נקי במיוחד ועל המים צפים עלים ירוקים. זהו יקינטון המים, צמח שהובא לבנגקוק על ידי מלכה, והוא, בעצם, מזיק. הצמח מתפתח במהירות עקב קרקע הטין של הנהר, ויוצר צבירים גדולים של הצמח, שמצד אחד משמשים כמשטחי נחיתה וקינון לאנפות ומצד שני סותמים את זרימת המים ויוצרים מצבורי זבל. הסירה תופסת מהירות והרוח מקילה מעט על הלחות המטורפת שאופפת אותנו. בשתי הגדות רואים בניינים גבוהים מודרניים.
אנחנו עוזבים את הנהר הראשי ועוברים לשוט באחת מהתעלות היוצאות ממנו, המכונה קלונג. כאן נכנסים לעולם אחר. בתי עץ או פח על קלונסאות, סירות קטנות. אנשים משתמשים במי הנהר לשטיפת כלים, לרחצה, לכביסה. עציצי סחלבים תלויים, כביסה תלויה, מצעים מאווררים. חיים שלמים על שפת הנהר. בתי העץ ברובם עשויים טיק תאילנדי, שמצטיין בעמידות נגד רטיבות בזכות השרף שלו, שמשתחרר כאשר חותכים את העץ ואוטם אותו כנגד רטיבות. המדריך ציין בפנינו שישנם בתי עץ עתיקים מאוד, שיכולים להגיע עד 100 שנה. בעבר הטיק היה נפוץ מאוד בתאילנד, במיוחד בצפונה, אך עקב כריתה מוגברת הוא מאוד התמעט והיום החוק התאילנדי מאוד מגביל את הכריתה של הטיק. בשיפוץ או העתקה של מבנים מעץ תיק כל קורה נרשמת. כיום, כאשר יש להחליף, לתקן או לבנות, משתמשים הדיירים בפח.
האיזור שבו אנחנו שטים נקרא תאנבורי, שהוא החלק העתיק יותר של בנגקוק, שנבנה על ידי גנרל טאקסין לאחר שברח מאיותיאה, הבירה הישנה. כאן התוודענו לראשונה גם למקדשי הרוחות: מודלים מוקטנים של מקדשים, שמוקמים באיזור הבית ומטרתם לשמור על הבית מפני רוחות רעות. בעלי הבית מניחים מנחות כדי לפייס את הרוחות: פירות, מיץ, פרחים שזורים, מקל קטורת. בימי חג מקשטים את מקדש הרוחות בבדים צבעוניים, דגלונים ובפרחים. באחת התעלות עצרנו כדי לראות מאות דגי קוי (Karp Fish), שהם דגים מקודשים. ראינו משפחה שבאה להאכיל דגים: לחם, קרקרים. בסירה שלנו מיד הציעו לנו שני כיכרות לחם ב-20 באט למקרה שגם אנחנו נרצה להשתתף בטקס...
באחת התעלות האחרות, על גדר של אבן, פגשנו איגואנה בורמזית – לטאה ענקית, שנשארה אדישה לנוכחותינו. לקראת סוף השייט עצרנו במקדש ארון - מקדש השחר. מה שמייחד את המקדש הוא שכל העיטורים נבנו משברים של צלחות חרסינה. המקדש צבעוני, העיטורים מרהיבים, ומדהימה כמות השברים שהשתמשו בהם. שברי החרסינה הגיעו מבטן אוניות: כדי לייצב אוניה באותה תקופה היה צריך להניח משקולות בתחתית האוניה, שקים מלאים שברי צלחות חרסינה, שמשו אף הם למטרה זו. מהמקדש נשקף נוף יפה על הגדה השניה ועל מתחם ארמון המלך. מחוץ למקדש ראינו את התאילנדים מגישים מנחה לפסל בודהה - נר, מקל קטורת ופרח לוטוס - כנגד שלושת היסודות של הבודהיזם: בודהא, מסדר הנזירים והתורה הבודהיסטית. הלוטוס, שצומח במקווה של מים עומדים או ביצה, פורח בוורוד או בלבן צחור, ומסמל כי לא משנה מאיזו מציאות עכורה אנו באים - כולנו יכולים להתעלות ולזכות בהארה. למידע על השייט: http://www.wanfah.in.th/eng/river.html. לאחר סיום השיט המרתק והמהנה נסענו למלון.

המלון בנגקוק פאלאס ישן, אבל נקי ומתוחזק היטב, ממוזג ויש בו בריכה. הוא ממוקם במקום מרכזי בבנגקוק. קיבלנו שני חדרים צמודים עם דלת מקשרת (חשבתי שהפטנט הזה קיים רק בארץ). התקלחנו והלכנו לישון קצת, כדי להתאושש ולהתרענן לקראת פעילות אחר הצהרים. לאחר הצהריים באופן רישמי לא היה מתוכנן כלום – זמן חופשי. המדריך הציע את קניון MBK, כי לרבים מחברי הקבוצה היו תוכניות לבקר שם. אנחנו, שלא עשינו שיעורי בית (טיול מאורגן או לא?), ולא ידענו במה מדובר (ככל הנראה הישראלים היחידים שלא יודעים מהו ה-MBK) זרמנו עם ההצעה.
לאור רמת רעב מדאיגה וחוסר נכונות להרפתקנות בקרב הצאצאים נכנסנו למק'דונלדס הקרוב - החלטה אומללה שהביאה לתקדים, שהצטערנו עליו בהמשך. לאחר שני סבבים של ארוחות מוגדלות למורעבים יצאנו לשוטט ברחבי הקניון. הקניון הוא אוסף אין סופי של באסטות המוכרות כל דבר, החל מתחתונים וגרביים וכלה במחשבים. פה ושם יש חנויות וביניהן פזורות מזללות מסוגים שונים ומכוני מאסאז'. רעש, המון אנשים, מוסיקה בקולי קולות. מאוחר יותר למדתי מחברי הקבוצה שאנשים עשו עבודת הכנה מדוקדקת, וידעו בדיוק מה כדאי לקנות והיכן, במיוחד, מוצרי אלקטרוניקה. הבנים מאוד קיוו למצוא ולקנות לגו, אבל כל מה שמצאנו זו חנות צעצועים מלאה בחיקויים. אכזבה, יללות, בכי ו"באקוגן" שנקנה במחיר מופקע, שכנעו אותנו סופית לעזוב.
לתחילת הכתבה
מטיילים ברובע הסיני ובצ'יינה טאון
החלטנו להמשיך לרובע הסיני של בנגקוק. נפרדנו מהמזגן וחזרנו ל-120% לחות של בנגקוק. בקומת הכניסה לקניון ישנה תחנת הסעה מסודרת, אליה מגיעות מוניות וטוקטוקים. כשהגיע תורנו בקשנו טוקטוק. אמנם ראינו משפחות תאילנדיות שלמות נדחסות לטוקטוק, אבל אנחנו אנשים גדולים גם בקנה מידה ישראלי, אז התרווחנו לנו בשני טוקטוקים (120 באט לאחד, לאחר מיקוח). העיר היתה פקוקה לחלוטין ונשמנו הרבה פיח, אך הנסיעה היתה מהנה ביותר. התפעלנו מכושר ההשתחלות של הנהגים בין המכוניות: סיבובים, פניות, צפירות, אורות, נפנופי שלום הדדיים והכל מלווה בצהלות השמחה של הקטנטונת "טוקטוק מי שם?" מצב רוחנו השתפר פלאים.
תוך כדי נסיעה החשיך, וכשהגענו לצ'ינה-טאון כבר החלו התושבים לפרוש את מרכולתם ואת דוכניהם על המדרכות והביאו לנו ניחוחות וזכרונות מימים רחוקים ורגועים יותר של טיול בשניים בסין. נכנסנו לבית מרקחת סיני גדול, מואר, מרווח וממוזג: צנצנות עם משחות ואבקות שונות, צנצנות עם נחשים משומרים, שורשים מיובשים למיניהם, סנפירי כריש, סוסוני ים ועוד. משם המשכנו לפלס דרכנו ברחובות ובסימטאות, אנחנו המבוגרים נהננו מהמראות ומהריחות, אך הילדים התעייפו. עצרנו מונית, הראנו את כרטיס המלון, וחזרנו. בחרנו לאכול הערב במסעדת המלון, בודאי האופציה היקרה ביותר, אך לאור הרעב והעייפות היתה ההגיונית ביותר. ארוחה בסגנון מזנון עם מגוון אוכל אסיאתי ומערבי, מבחר פירות (אננס!) וגלידה.
לתחילת הכתבה
נהנים משווקי העיר ומעולם החלומות
לאחר שנת לילה טובה וארוחת בוקר מצויינת (אננס! אננס! אננס!) יצאנו לפארק השעשועים "עולם החלומות". היום זה היום של הילדים! הגענו כחצי שעה לפני הפתיחה, קיבלנו מפות של הפארק עם רשימה מסודרת של איזה גובה מתאים לאיזה מתקן, קיבלנו תדרוך קצר מהמדריך ונכנסנו. הפארק מאוד יפה, צבעוני, מטופח ונקי. בכל פינה ישנם מאווררים ומתזים כדי להקל על עומס החום. החלק הראשון של הפארק הוא גן עם כל מיני דמויות, לפעמים חסרות ראש, כדי להצטלם איתן (כנראה חביב על הקהל המקומי), ערוגות בשלל צבעים ומזרקות. המדריך המליץ להתחיל בביתן השלג ולשם שמנו פעמינו. בכניסה לביתן מפקידים תיקים, מקבלים מעיל ומגפיים ונכנסים. לקטנטונת נמצאו מגפיים במידה שלה, המעיל הגיע עד לרצפה. הקור בפנים היה הקלה מרעננת על החום והלחות. יש ערימות של שלג לשחק בו והר שלג שגולשים בו על סירת גומי קטנה. שלושת הגדולים גלשו לבד והקטנטונת גלשה איתי ביחד. כיף אמיתי. בילינו בביתן למעלה מחצי שעה, החזרנו את הציוד שקבלנו (הקטנטונת נפרדה בדמעות מהמגפיים) וחזרנו בצער לחום וללחות.
טיפ קטן: הביתן מאוד פופולרי בקרב באי הפארק ומאוחר יותר ראינו תור משתרך. כדאי להגיע לביתן השלג מיד עם הכניסה לפארק, לבוא עם מכנסיים ארוכים ועם גרביים.
בשלב זה בת המצווה נעלמה עם החברים שלה ואנחנו פנינו לשאר מתקני הפארק. ישנו מגוון גדול של מתקנים, רובם מוכרים לנו מפארקי השעשועים בארץ. ישנו מגוון יפה של מתקנים לקטנים, שהקטנטונת עשתה שוב ושוב, בחברתנו או בליווי אחיה בן ה-6.
הפארק התמלא די מהר בקבוצות של תיירים מרחבי העולם וילדים מקומיים, אך למרות העומס התורים התנהלו ביעילות, ברוגע ובנעימות. השירותיים היו נקיים, עם סבון ונייר טואלט בכל שעה של היום, על הדלתות הופיע אייקון המציין מה יש בפנים: שירותים מערביים או "בול פגיעה" – לבחירתך. במתקנים הפופולריים יותר עבדו מספר מפעילים, שייעלו את תהליך הכניסה והיציאה. זה היה פשוט מרתק לעמוד ולצפות בקהל: הילדים התאילנדים יפים, לבושים בתלבושת אחידה, אך צבעונית, ולכל קבוצה צבעים משלה. הם עומדים בסדר מופתי ומחכים בסבלנות. היו גם חבורות של בני נוער, בנות מאופרות ומוקפדות, נערים במיטב האופנה המקומית, מצויידים במיטב חידושיי האלקטרוניקה הניידים. קהל התיירים מרתק לא פחות: קבוצות של הודים או פאקיסטאנים, בהן נשים הלבושות בבגדים מסורתיים לצד לבוש מערבי, קבוצות של מוסלמים, בהן נשים עם כל שלבי כיסוי הראש האפשריים: החל ממטפחת וכלה בכיסוי גוף שחור מלא עם חריץ לעיניים.
לקראת הצהריים נרדמה הקטנטונת בעגלה (תקדים נפלא שחזר על עצמו בכל ימות הטיול ואפשר לאמא לאכול בנחת), ואנחנו התכנסנו לארוחת צהריים באולם האוכל המיועד לקבוצות. שוב התפעלנו מהיכולת התאילנדית לטפל ביעילות ובנעימות במאסות של אנשים. אולם ענק, ממוזג היטב, שבו מוקצים איזורים של שולחנות לקבוצות, וביניהם מפוזרים מזנונים עם אוכל: מזנוני פירות (שוב אננס!), ירקות חתוכים ורטבים לסלט, אוכל חם שכלל מיני תבשילים אסיאתים (הודי, סיני ותאילנדי מעודן לחיך המערבי). הילדים, לצערי, מצאו צ'יפס ובכך סוכל באיבו ניסיוני לשכנע אותם לטעום מהאוכל המקומי. אנחנו, המבוגרים, נהנינו מהשפע, המבחר והטעם והתפעלנו איך כל הזמן יש אוכל ואף על פי שיש המון אנשים, אין תור.
לאחר האוכל פנינו למופע "הוליווד אקשן", מופע בסגנון פעלולי הוליווד, עם יריות, פיצוצים, רעים וטובים, שהבנים יצאו ממנו מאוד מרוצים. הקטנטונת המשיכה לישון ואני נשארתי איתה לשבת על ספסל וליהנות מבריזה של מאוורר וצפיה בעוברים ושבים. הביקור הסתיים לאחר צפיה בתהלוכה ברחבי הפארק: בובות, תחפושות, לולינים וכו'.
חזרה למלון למנוחה לפני פעילות ערב. מנוחה אמרתי? לצאצאים היו תוכניות אחרות – זה לא יתכן שיש בריכה במלון ועוד לא ביקרנו בה. אישי קיבל קצת מנוחה ואני והצאצאים המשכנו לבריכה. בבריכה הזדמן לנו מפגש מעניין. במלון התאכסנה קבוצה של מטיילים מאירן ובבריכה פגשתי זוג מהם. האישה פנתה אלי בשאלה מהיכן אנחנו, וכששמעה את התשובה לא רק שלא נרתעה, אלא גילתה ענין ופצחנו בשיחה מאוד מעניינת. בהמשך השהיה יצא לי לשוחח עם עוד נשים מהקבוצה ושוב להצטער שחיי כל כך רבים נקבעים על ידי כל כך מעטים


מסתובבים בין השווקים
פעילות הערב כללה שווקים. התחלנו בביקור ברובע קהאו סאן (Khao San), המכונה גם רובע התרמילאים, שם גם נמצא בית חב"ד ומסעדות עם אוכל ישראלי. הרחובות הם שוק אחד גדול עם דוכנים, חנויות ומכוני מאסאז'. הילדים רצו לקנות הכל ומיד, אישי רצה לצלם הכל , ואני מצאתי את כל ההתרחשות מעבר לסף הסיבולת שלי. בכל זאת ראינו כמה דברים מעניינים: בנוסף ל"פוט מאסאז'" ול"תאי מסאז'" ראינו חידוש "פיש מסאז'": מוצב מיכל שקוף מלא מים ודגים, מסביב לשוליים שלו ספסלי עץ, המעוניינים יושבים על הספסלים, מכניסים רגליהם במים והדגים מעקצצים אותן קלות. לא הייתי במצב רוח הרפתקני במיוחד לנסות, אבל נראה מעניין. מאוחר יותר סיפרה לי המדריכה המקומית שבזמן המלחמה במחנות השבויים השתמשו החיילים בשיטה זו לנקות את הפצעים והעור, מהמחלות שדבקו בו. היו כמה הופעות רחוב נחמדות ובראשן חבורת תאילנדים צעירים שתופפו על פחים, כסאות ועל גופם, כשהכל מלווה בשירה והרבה בדיחות וכיף. בן ה-6 לא יכול היה לעמוד בפיתוי הצפרדעים (צפרדע חלולה מעץ עם זיזים על הגב שכמעבירים עליה מקל משמיעה קולות קרקור), מה גם שבגן יש כזו והוא פשוט חייב ועכשיו – נקנתה כמובן (במחיר המופקע של 130 באט). בהמשך הוא התחרט, כי ראה צפרדע גדולה יותר ויפה יותר ובעצם אותה הוא מאוד רוצה... מזל שהיה צריך כבר שוב להתאסף. בעודנו ממתינים למדריך ולהתאספות הקבוצה, עצרו לידינו שניים, ופנו ב"הלו, וייר אר יו פרום?" לילדים. אני הייתי בטוחה שהם הולכים לנסות למכור לנו משהו, אך הילדים ענו, היו צחוקים ואיכשהו השיחה עברה לכיוון של קסמים פשוטים: מטבע, קלף, אצבעות וכו'. חלק מהקסמים הילדים הכירו, חלק מהקסמים התאילנדים הכירו. לאט לאט נוצר סביבם מעגל צופים, עם הרבה חיוכים וצחוקים. כאן אולי המקום לציין את יחסם הנפלא של התאילנדים לילדים. הקטנטונת זכתה לטונות של תשומת לב, חיוכים ועניין ממבוגרים וגם ילדים בכל מקום שהגענו. מאוד מהר היא למדה לענות על ה"האלו, האלו בייבי" המתנגן שלהם, ב"האלו האלו" משלה. גם הילדים הגדולים זכו ליחס חיובי בדרך כלל בכל מקום.
השוק הבא הוא שוק הפרחים. לשוק זה מגיעים בשעות הערב והלילה פרחים ממקומות שונים וכאן בדוכנים הם נארזים מחדש, נשזרים לזרים, סידורי פרחים ושרשראות, ומכאן משווקים לחנויות פרחים, מקדשים וכו'. ראינו מגוון מדהים של פרחים, עלים וענפים, שמגיעים ארוזים בניירות עיתון ונארזים בזרים אלגנטיים. ראינו באיזו זריזות ידיים נוצרות שרשראות של פרחים (שאחר כך נתלות כמנחות במקדשים שונים). ראינו נזירים שבאו לבחור עלים ולוטוסים, ככל הנראה למקדשם. בין דוכני הפרחים התמקמו דוכני מזון, ומסעדות קטנטנות של שולחן או שניים שמטרתן להאכיל את עובדי השוק, בעלי החנויות והקונים. בן ה-6 קיבל לידיו מצלמה וזכה לשיתוף פעולה יפה מהמוכרים, שהסכימו בחיוך שיצלם אותם. השוק הבא היה אמור להיות השוק בפאט פונג, אך מפאת עייפות כללית, בחרנו לותר ולחזור למלון.מבקרים ברובע הסיני ובמקדשים
ארוחת הבוקר במלון עשירה ומגוונת, אם כי ניכר חסרונם של מוצרי החלב. חלב לקפה ולדגני בוקר יש, אבל אין יוגורט, גבינה לבנה או צהובה. הילדים התכנסו פחות או יותר לתפריט של שלוש ביצי עין (כל אחד, גם בן ה-6), טוסטים, קצת ירקות, דגני בוקר עם חלב ואננס. במזנון יש גם אוכל תאילנדי, שהיה נראה לי מפתה בכל ארוחה אחרת, אך לא הצלחתי להביא את עצמי לטעום אותו בבוקר. הסיור שלנו ביום זה בבנגקוק, נפתח בביקור ברובע הסיני. בן ה-6 מתמרד בטענה שכבר היה שם וראה הכל ולא מוכן לצאת מהמיני-ואן. הפעם בחרנו לוותר לו. אישי והגדולים יצאו לטייל, אני נשארתי עם הקטנים.בתאילנד יש קהילה גדולה של סינים, הנמצאים בה כבר שנים רבות, אך שומרים על שפה ומנהגים משלהם. הם נאמנים לתאילנד ולמלך וניתן למצוא הרבה תמונות שלו ושל המלכה ברובע ובחנויות השונות, ומנהיגות הקהילה משתדלת לקדם קשרים עם המדינה, ואף אחת מהסבתות של המלכה היא ממוצא סיני. כ-6 מיליון סינים הם תושבי המדינה. בנוסף לתושבים הקבועים יש גם סינים המגיעים מסין כדי לעבוד בתאילנד בעבודות מזדמנות. באופן טבעי הזיקה והנאמנות למדינה היא פחותה והשלטונות מנסים להגביל, או לפחות, לנהל רישום מדויק של כניסות ויציאות. אישי חזר והודיע שבסך הכל לא הפסדתי הרבה, והכל כמו בכל שוק: אוכל, בדים, בגדים וכו'.
המקדש של הבודהה השוכב – ואט פו - בין המקדשים העתיקים ביותר בתאילנד. מכיל פסל בודהה מוזהב ענק, בתנוחת שכיבה, המתנשא לגובה של 15 מטר ואורכו 46 מטר. הוא עשוי אבן מצופה בבטון, עם גימור בוהק של שכבות עלי זהב. במקום עמד מקדש כבר במאה ה-16, בתקופה שאיותהאיה (Ayuthaya) היתה הבירה של תאילנד. עם הפיכת בנגקוק לבירה ב-1782 החלו שיפוצים במקום, שהפכו אותו לקומפלקס המקדשים הגדול בבנגקוק ולמרכז התאילנדי הראשון להשכלה ציבורית. בנוסף, במתחם יש מקדשים נוספים עם פסלי בודהה בחנויות שונות, בית ספר למסאג', סטופות יפהפיות ופינות חמד רבות. אין ספק שהביקור במקדשו של הבודהה השוכב הוא חוויה מיוחדת: תור של מאמינים ומבקרים משתרע כבר ממדרגות הכניסה, עוברים ליד ארון נעליים ארוך ומשאירים את הנעליים, נכנסים דרך דלתות ענק ומיד נעצרים למראה ראשו הענק והשליו של בודהה. ברקע נשמע רישרוש של מטבעות: במקדש קערות, אליהן משליכים מטבעות שנרכשו כתרומה למקדש. פתיחת היד, הנתינה, הספירה וקול המטבעות הם כמעין מדיטציה למקומיים וכמובן סגולה לברכה המבקרים ממשיכים לנוע, והמאמינים עוצרים לתפילה קצרה, הבזקי פלאש של צלמים, לחשושים. כאשר עומדים ליד ראשו, המושען על ידו, ניתן לראות לאורך כל גופו עד כפות הרגליים. התנוחה האופקית מסמלת את מעברו לנירוונה, משכן הנצח של נשמה שזכתה להשתחרר ממעגל הגלגולים.
הילדים ממשיכים, אני והקטנטונת עוצרים להתפעל. הבודהה כל כך מרשים עד שכמעט ולא נותנים את הדעת על ציורי הקיר המרהיבים במקדשו, אבל בהחלט כדאי לעצור ולהתבונן. הקטנטונת מחפשת את הפופיק שלו ולא מוצאת, ממשיכים לכפות הרגליים. כפות הרגליים בתאילנד נחשבות טמאות, ולכן אין מראים את כפות הרגליים לאנשים או לבודהה, אלא יושבים כשכפות הרגליים מקופלות לאחור. כפות רגליו של בודהה הן כמובן מקודשות, כפות הרגליים הענקיות שלו מחולקות ל-118 ריבועים, המייצגים את 118 התכונות הטובות של בודהה, ובכל אחד מהם ציור אחר משובץ באם הפנינה. הקטנטונת התפעלה מהציורים.
בסוף המאה ה-18, כשהמילה הכתובה עוד לא היתה מוכרת ברוב ממלכת תאילנד, הקים המלך ראמה השלישי אוניברסיטה במתחם וואט פהו. היו בה פקולטות לאסטרונומיה, מתמטיקה, רפואה, פילוסופיה, אימון הגוף ותרבות כללית. האוניברסיטה כבר אינה שם, אבל תוכלו לראות חלק מה"ספרייה": במתחם המקדש יש לוחות, שעליהם שרטוטים של חומר הלימוד. ליד הצ'די מעין מקדש קטן שמתחתיו מוטמן אפרם של אנשי דת או בני משפחת המלוכה. ליד נמצא ביתן עם חומר הלימוד של הפקולטה לרפואה - ציורים של גוף האדם עם קווי המרידיאנים ונקודות לדיקור וללחיצה. למרכז ההשכלה בוואט פו נותר שריד אחד: בית הספר הרפואי למסאז'. למסאז' התאילנדי המסורתי יש ערך רפואי - הוא עוזר לפתוח סתימות אנרגטיות ומאפשר זרימה חופשית של אנרגיית החיים בגוף. במקדשים אחרים במתחם התקיימה תפילה. שמענו את הנזיר שר ואת האנשים עונים. משפחה תאילנדית יושבת ליד שולחן, מתפללים בשקט, מצמידים כפות ידיים, וממשיכים.
ארמון המלך - למרות ההוד הפאר וההדר, מלך תאילנד לא גר כאן יותר. הוא עבר בשנות השישים של המאה העשרים לארמון המגורים שבצפון העיר, ובארמון זה נערכים טקסים בלבד. את החומות המקיפות את קומפלקס המקדשים בצידן הפנימי מעטרים ציורים מתוך האפוס ההודי המפורסם, הראמיאנה. אנני, המדריכה המקומית, סיפרה לנו את תקציר הסיפור המספר על מלך הודי בשם ראמה, שהיה גיבור, חכם, ישר וצנוע. מלך השדים חטף את אישתו, והמלך שלח את הקוף הלבן להלחם בו ובצבא בשדים שלו להשיב את אישתו. הסיפור, הציורים המרהיבים על הקיר ובעיקר ציורי הקרבות, שבו את לבם ודמיונם של הבנים ובשלב זה נפרדנו מהקבוצה. הבנים עברו תמונה תמונה והתבוננו בהן, רק הבטחה שנקנה להם ספר עם כל התמונות והסיפור הצליח לנתק אותם מהתמונות. בשלב זה כבר לא היה סיכוי למצוא את הקבוצה אז המשכנו לשוטט לבד.
משמאל לשער הכניסה, על רמפה מוגבהת, ניצבים שלושה מקדשים מפוארים. הראשון הוא סְטוּפה (מבנה קודש בודהיסטי) בצורת פעמון מוזהב, הבנויה בסגנון ציילוני; השני, עם קצות גג מחודדים, בנוי בסגנון תאילנדי; השלישי, עם גג שנראה כמו תירס גדול אבל הוא בעצם סמל ללינגם (איבר המין) של האל ההודי שיווה, בסגנון קמבודי. אישי היקר שכח את הרוח הבודהיסטית ונלחץ שלא נספיק לראות. חם, יש המון אנשים אם כי לא דוחק, הילדים מתעייפים כבר. אני מרגיעה, זה ברור שנחזור לפה עוד פעם, נקנה ספר, נתכונן. זה כנראה עוזר כי אישי היקר חוזר לצלם... ממשיכים למתחם המקדש של בודהה האמרלד. המקדש הקדוש ביותר, לא רק בקומפלקס הזה או בבנגקוק, אלא במדינה כולה, הוא מקדשו של בודהא האיזמרגד, פְהרָה קֶוו (Phra Kaew), שמשמש קמיע של הממלכה התאילנדית. מוצאו של הפסל (העשוי מחתיכה אחת של אבן ירקן בגודל של כשבעים סנטימטר) אינו ברור. הוא עבר נדודים בצפון תאילנד, הגיע ללאוס ובסוף מצא את משכן הקבע במקדשי הארמון. לפסל שלוש גלימות זהב, המותאמות לעונות השנה בתאילנד: לעונה הגשומה, לעונה הקרירה ולעונה החמה. שלוש פעמים בשנה מטפס המלך אל הכן הגבוה שעליו ניצב הפסל, ומחליף את לבושו של הקמיע. יש לציין שהמקדשים משפיעים לטובה על הילדים וההתנהגות שלהם, למרות העייפות, מכובדת. יושבים, מקפלים כפות רגליים, מתבוננים סביב על ציורי הקיר, על הפסלים ועל האנשים, מדברים בלחש, וביציאה שואלים המון שאלות. את בודהא האיזמרגד עצמו היה קשה לראות - הכן הגבוה שלו שומר אותו רחוק ומסתורי.
ביקור בארמון צ'אקרי ומועדון קאליפסו
כעת כבר הגיע זמן הפגישה עם הקבוצה. אישי ובת המצווה עוד מספיקים לקפוץ לראות פינות נוספות במתחם. אני, הבנים והקטנה חוזרים להתבונן בציורים על המתחם. בדרך החוצה עוברים דרך המתחם שלרגלי הארמון. הבניין המרשים ביותר בחלק זה הוא ארמון צ'אקרי הגדול (Great Chakri Palace). בעבר התגורר המלך בארמון זה, היום הוא משמש לכנסים ולקבלת שגרירים. העצים במתחם זה גזוזים בצורה מדליקה: כל ענף מסתיים בכדור ירוק, הענפים יוצאים בצורה מדורגת מהעץ, כמו אוסף סוכריות ירוקות על מקל. בשלב הזה הילדים כבר עייפים, ספוגי חויות, מיוזעים וצמאים. אנחנו שמחים להיות מובלים למינואן ולנסוע לארוחת הצהריים... היום בהחלט בא לידי ביטוי חסרונו של הטיול המארגן. אנחנו היינו בונים את סדר היום בצורה אחרת – מתחילים בארמון על הבוקר סמוך לפתיחה, ומבלים בו הרבה יותר זמן, בעיקר לנוכח התעניינות הבנים בציורי הקיר. משם היינו ממשיכים לוואט פהו, ומשאירים יותר זמן לשוטטות והתבוננות חופשית. את השוק של הרובע הסיני משאירים לסוף.
עייפים ומורעבים אנחנו מגיעים למסעדה ונכנסים בשמחה יתרה למזגן. האוכל ערוך בצורת מזנון וכולל מגוון מאכלים אסיאתי לצד אוכל מערבי (שוב הצ'יפס הארור). הפעם אנחנו פוגשים את הפאנקייק התאילנדי – תערובת מתקתקה של קמח ומים ועליה בוזקים בצל ירוק או תירס, נאפה בתבנית שקעים. אפילו הילדים מוכנים לטעום. בת המצווה פונה לכיוון מגש הסושי – מבורך, ואני נהנית ממרק חמוץ חריף וכיסונים מאודים. סידור פירות מרהיב ביופיו וגם טעים. הילדים מסתערים על מגש של ג'לי בכל הצבעים, שאני אפילו לא מרהיבה עוז לטעום. שוב מסעדה ענקית עם אוכל טעים ושירות יעיל ואדיב. אחרי שאנחנו משביעים את רעבונינו, מרימים קצת את הראש ומגלים שאנחנו ממש על קו המים של הנהר, עם נוף יפה על הפעילות השוקקת חיים שלו. הקטנטונת מתעוררת בזמן כדי ליהנות מ"עוף, אורז", שהופך להיות האוכל שלה בכל הזדמנות אפשרית, כולל ארוחות בוקר.
פעילות הבוקר הסתיימה, והיינו אמורים לשוב למלון למנוחה לפני פעילות הערב. הבנים עדין לא ויתרו על רצונם לרכוש לגו ופליימוביל, ואנחנו רצינו חנות ספרים רצינית. אנני רשמה לנו שם של קניון בו נמצא את מבוקשנו, והחלטנו, במקום למלון, לנסוע לשם. הקניון, החנויות היפות שבו והמסעדות היו חוויה מתקנת לעומת אחר הצהריים האומלל ב-MBK. רכשנו את מבוקשנו בחנות הצעצועים, מצאנו את ספר תמונות הראמיאנה לבנים ועוד הרבה ספרים מעניינים על תאילנד בחנות Asia Books. בת המצוה עשתה רכישה נחמדה בבגדי הצעירים והתכשיטים של Zen, והצטערנו שזמננו הולך ואוזל. החלטנו לשוב לכאן בהמשך...
פעילות הערב המתוכננת היתה מופע במועדון קאליפסו. המופע בסגנון קברט, כאשר המופיעים הם בני המין השלישי בתאילנד, המכונים ליידיבויס, המצויים בכל שלבי תהליך ההפיכה לנשים, החל מגברים המתלבשים כנשים וכלה בכאלה שעברו ניתוחים לשינוי מין. לשאלתי, המדריך ענה שהמופע מתאים גם לילדים. בדמיוני תיארתי לעצמי מועדון אפלולי, מלוכלך ומיושן, מלא עשן וגברים מפוקפקים, כשעל הבמה מופיעים גברים בתחפושות מרופטות. בפועל נכנסנו למועדון נקי, חדיש, עם שולחנות וכסאות מסודרים באלגנטיות, שהעישון בו אסור. הקהל היה בעיקר תיירים כמונו, ולא מעט ילדים. הזמנו משקה קל אצל מלצריות סימפטיות והמופע החל. גם כאן נכונה לי הפתעה: מזמן לא ראיתי להקה של גברים ונשים, כל כך חטובים ומטופחים. מבחר התלבושות היה מרשים ומוקפד, תפאורות יפות. גם ההופעה היתה מוקפדת במיוחד. הילדים, אפילו הקטנטונת, היו מרותקים וגם אנחנו נהנינו. התאילנדים באופן כללי, גברים כנשים, ניחנו בתווי פנים עדינים ונשיים מעט לעיניים מערביות, ומימדי גופם קטן דק ועדין. בתלבושת נשית, איפור מוקפד ושיער ארוך, אי אפשר להאמין שהמופיעים היו או עדין גברים. המופע כלל מגוון שירים וריקודים, אך המקשיבים היטב, יכלו לשמוע גם נימה של עצב ובקשה לקבלם כמות שהם. הגדולים שאלו קצת שאלות על הנושא, אבל בעיקר נהנו מההופעה. אני יצאתי במחשבה שהיינו ונהנינו, בזכות הטיול המאורגן.

ממשיכים לספארי
הבוקר, הביצים בצלחות הילדים עוצבו בצורת פרצוף: שתי עיניים, תלתלי "מקושקשת", פה ואף מלחם מטוגן... לאיזון הכולסטרול נאכל אבטיח. טוב, אנחנו בחופשה, אמרתי לעצמי, זה רק שבועיים, לפחות זה לא צ'יפס... היום מוקדש לספארי. גם זה מקום שלא היינו מגיעים אליו בתכנון עצמאי. הוא היה נפסל על הסף: בשביל ספארי נוסעים לתאילנד? לשמחתי, זה היה יום נהדר ולא רק הילדים, אלא גם המבוגרים נהנו מאוד. לספארי הגענו לאחר נסיעה די ארוכה של כשעה. בעודנו ממתינים לרכישת כרטיסים וסידורים אחרונים החלו להגיע אוטובוסים מלאים בילדים. בדיוק נפלנו על חופשה של ילדים מבית ספר. האוטובוסים היו צבועים בכל צבעי הקשת ובכל הדוגמאות העולות על הדעת: החל מפרחים ופרפרים, דרך דולפינים, דמויות מיתולוגיות ודרקונים, וכלה בדמויות מסדרות טלביזיה, החביבות על הבנים. בהמשך גילינו שהצבעוניות הזו ממשיכה גם על תלבושת בית הספר של הילדים. חולצות בכל הצבעים: צהוב חזק, ירוק, ורוד ותכלת.
הביקור בספארי החל בנסיעה בשטח הפתוח. השטח עצמו גדול מאוד ויש הרבה חיות: קרנפים, היפופוטמים, מיני אוכלי עשב עם קרניים בשלל צורות, יענים, זברות, שקנאים, מאראבו, עגורים, ג'ירפות, מיני בקר ועוד ציפורים קטנות יותר. הקטנטונת פשוט יצאה מדעתה מרוב אושר: כל כך הרבה חיות שיצאו מספר התמונות. אישי, ובן ה-10 תפסו כל אחד מצלמה ועמדת צילום בצד אחר של המיניואן ועברו לצילומים בלתי פוסקים. הנהג, שכנראה נהנה מהחיות וגם מההתלהבות וההמולה, שיפר להם עמדות, והסב תשומת ליבם ל"שוטים" מוצלחים...ההפתעה הגדולה היתה איזורי הטורפים: אריות, נמרים ודובים. נכנסים דרך שערים כפולים לאיזור וכאן חיות הטרף מסתובבות חופשי, משני צידי הכביש ואף עליו. האריות והנמרים היו פעילים, הסתובבו, שיחקו, הדובים נכנסו להתרענן במים. מבחינתנו, ההורים, זה היה השיא של היום. בת המצווה ובן השש נסעו באוטובוס ושמעו הסברים מעניינים על החיות. אגב, בסאפארי לא היו פילים... לאחר סיום הסיור המקיף והמעניין המשכנו למתחם של הגן חיות והמופעים. התכנסנו באיזור תצוגת התוכיים הצבעוניים והמרהיבים. משם לקחה אותנו המדריכה המקומית לסדרה של מופעי חיות: אורנג אוטנג, אריות ים, דולפינים, מופע אקשן. המופעים מתחילים בשעות נקובות (ובזמן), במתחמים ענקיים. מופעי החיות באופן כללי לא לטעמי, וכאן היו מיועדים לקהל המקומי, אבל זה פשוט היה מרתק לשבת ולהתבונן על הסביבה: הטריבונות נצבעו בקשת של צבעים, שהושבו בהן קבוצות הילדים. הילדים התישבו בסדר מופתי וחיכו בסבלנות למופע. עומס החום היה כמעט בלתי נסבל: חם, לח מאוד. מאווררים ומתזים מנסים בחוסר הצלחה להפיג את החום. גם לכאן מגיעות קבוצות רבות של תיירים, מהודו וממדינות מוסלמיות רבות וההתבוננות בהם מרתקת אותי. ברקע מתנגנת מוזיקה של להקות מקומיות, מגיש המופע מבדר את הילדים עד לתחילת המופע ומשמיע שיר, שהוא כנראה להיט היסטרי: הילדים נעמדים על רגליהם, שרים ומוחאים כפיים כאיש אחד. אנחנו מתלהבים ומצטרפים אליהם למחיאות הכפיים. אנחנו יושבים בתוך קבוצה של ילדים והקטנטונת זוכה לחיוכים ונפנופי ידיים מהילדים והמלווים. לאור התגובה החיובית שלנו ושלה נשלפים פלאפונים והיא זוכה ל"בוק". המופע מתחיל - כל הילדים מרותקים (גם שלנו), ואני מרותקת לילדים...
הפארק מציע מגוון מופעים ומפורטים בו זמני האכלות של חיות. יש מספר מתקני שעשועים – עשינו את "השייט בג'ונגל" ולא התלהבנו: איטי, בובות של חיות ולא חיות אמיתיות. הפארק נקי, מסודר ומאורגן. את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדה במקום: האוכל מגוון וטעים, פירות נפלאים וירקות, נודלס, מרק נודלס. אפילו הילדים טעמו ונהנו.
קישורים ממומנים

מסתובבים במקדש ארוואן
לאחר מנוחה במלון והילדים בבריכה, יצאנו לביקור במקדש ארוואן. המלון נמצא במרחק של עשרים דקות הליכה מהמקום. בסביבת המלון יש מגוון מסעדות וחנויות מזכרות וכמובן גם מכוני מסאג'. די מהר הגענו לרחוב ראשי, שהוא בעצם שוק מקומי: פירות, ירקות, בגדים, טקסטיל, תכשיטים, מחשבונים פלאפונים, וכמובן אין ספור דוכני מזון. אהבנו מאוד את השוק המקומי וסימנו לעצמנו שצריך יהיה לעבור כאן בנחת בדרך חזרה. כאשר הגענו למקדש ארוואן, גילינו להפתעתנו שהוא נמצא בלב מתחם הקניונים שבו היינו לפני יומיים, הנקרא הפרטונם. זהו מקדש פתוח בכיכר (לא במבנה), שבמרכזו פסל בעל ארבעה ראשים, פסלו של ברהמה - אל הבריאה ההינדי. המקדש מכונה על שם המלון הראשון שנבנה במקום ארוואן. המלון נהרס עקב בעיות חוזרות ונשנות, תקלות ואסונות, שהיה ברור שרוחות רעות מתנכלות לו. נבנה במקום מלון חדש, גרנד הייאט. למקדש זה מגיעים אנשים להבעת משאלות (הבאת ילדים, פרנסה) והודיה על משאלות שנתגשמו. המנחה וההודיה נעשות בצורת שיר או ריקוד, על ידי להקת רקדניות ונגנים בתלבושות וכלים מסורתיים. כאן נפרדנו מהמדריך ומהקבוצה ולקחנו לנו את הזמן... התכונה במקדש מרתקת: אנשים בכל הגילים מגיעים לדוכן לקנות מנחות (נרות, פרחים, פסלוני פילים), מניחים את המנחה, מדליקים נר או קטורת, מצמידים כפות ידיים ומתפללים, לאחר מכן ממשיכים לדרכם. האנשים שבאו להודות בשיר וריקוד, משלמים ומחכים לתורם. כאשר שמם מוכרז, הם מתישבים על כריות לפני הרקדניות ומתפללים במשך הריקוד... הרבה אנשים אחרים וגם תיירים מתבוננים. תלבושות הרקדניות ססגוניות והריקודים והשירה מגוונים: לפעמים רק רקדנית אחרת, לפעמים רק שיר. האחרות נחות בצד, מפטפטות, פותרות תשבץ - ריקוד במקדש הוא עבודה ככל העבודות... אנחנו נהנים מאוד מהמוסיקה ויושבים על ספסלים לנוח. על ספסל לידינו שוטרים, בחורים צעירים שאולי מופקדים על שמירת הסדר במקום, אך בידיהם זמן פנוי והם "מעבירים דאחקות" וצוחקים. אוירה קסומה ונעימה.

הרעב מגרש אותנו משם ואנחנו פונים לקניון. בן ה-6 התעקש לאכול במקדונלד ואנחנו אכלנו במסעדה סינית. בקניון מגוון גדול של מסעדות אסיאתיות עם כל מיני גימיקים, כמו כלים שמבשלים, מטגנים, צולים את האוכל ישירות על השולחן לפניך, והצטערנו שלא יכולנו לאכול בכולם...
שבעים התחלנו לעשות את דרכנו חזרה דרך השוק. עצרנו בדוכן של מזכרות וכלי נגינה. היו בו משרוקיות, חלילים, כלי הקשה, כלי מיתר, המוכר הדגים לנו והסכים להצטלם עם כלי נגינה. כל הקניות נכנסות לתיק הגב של אישי, שהולך ומתמלא... הקטנטונת במנשא על הגב שלי, מצייצת ומנופפת בידיה "גם אני רוצה..." נראה שקדחת הקניות משתלטת על משפחתנו. וגם כאן, בין דוכני הסחורות, מפוזרים דוכני אוכל, דוכני פירות, מסעדונות של שולחן אחד, מוכרות מדוכנים שונים מפטפטות ביניהן עד שיגיעו לקוחות, מוכרת ובנה הקטן מעבירים את הזמן במשחק לוח. אוירה רגועה, די הרבה קונים מקומיים מסתובבים עם שקיות, איש אינו מכריז על מרכולתו בצעקות. אני מתחילה להנות... מגיעים למתחם גדול של דוכני בגדים וטקסטיל, מכנסיים ב-60 באט, חולצות ב-200 עוד לפני שמתחילים להתמקח... הקטנים מתחילים להתעייף ואני מחליטה לחזור לבד למלון . אישי והגדולים נשארים להמשיך במסע הקניות. אנחנו הולכים בכיוון המלון (כך לפחות נדמה לי) ומשוחחים. בן ה-6 מפרט לפני את כל תוכניות הקניות שלו למחר. נראה לי שלא עברנו במקומות שאנחנו עוברים עכשיו, חלק גדול מהדוכנים כבר מתחיל להתקפל והרחוב מתחיל להתרוקן. אני מגיעה למסקנה שהלכנו לאיבוד, למרות שברור לי שאנחנו בסביבה. המצב הוא כזה: חושך, די ריק ברחוב, אני לבד עם בן שש ובת שנתיים במנשא עייפים. את כתובת המלון יש לי בכיס. בתחילה חשבתי לנסוע במונית, אבל נמלכתי בדעתי. חבורת נהגי טוקטוק מציעים את שירותיהם ואני מוותרת. עובר אורח רואה שאני אובדת עצות, עוצר, מציע עזרתו ומכוון אותי לכיוון הנכון. אנחנו שבים על עקבותינו ובצומת פוגשים את אישי והגדולים עמוסי שקיות ומרוצים. נשמתי לרווחה. לא הייתי בפאניקה, ולא באמת חששתי לעצמי ולילדי, אבל בהחלט נזכרתי בכל הסיפורים הלא נעימים על אנשים שעלו לבדם על טוקטוק.
יוצאים לטיול בקצ'אנבורי
הבוקר יצאנו השכם ופנינו לאיזור קאצ'נבורי. התחנה הראשונה שלנו היא חווה לגידול קוקוס. המטרה היתה ללמוד על תהליך גידול הקוקוס ועל המוצרים שניתן להפיק ממנו. בפועל, לא הצלחנו לקלוט הרבה מהנאמר. המקום הוא מלכודת תיירים טיפוסית, שעיקרה מכירות של מוצרי קוקוס למיניהם. היתה המולה גדולה: המוני תיירים, אוטובוסים, רעש, ההסברים היו בסככה שקשה היה לשמוע בה ולהבין את הנאמר. כמעט כל חלקיו של עץ הקוקוס מנוצלים למוצרים. מפרחי הקוקוס מפיקים צוף, מחממים ומייבשים אותו ומתקבל ממתק המזכיר בטעמו קרמל. את חלב הקוקוס הטרי אפשר לשתות (בן ה-6 שלנו אהב מאוד- קר, צונן ומרענן) ולהכין ממנו משקאות, גלידה וכו'. את בשר פרי הקוקוס אפשר לאכול טרי או מיובש, מקליפות הפרי אפשר לעשות מגוון מוצרי נוי (זוכרים את קופי הקוקוס של פעם? אותם לא ראינו, אבל ראינו פסלים, תיקים, כפות, מנורות ואפילו כלי נגינה). גם גזע העץ משמש ליצירת מוצרי נוי שונים: כפות, קערות. התוצאה נאה ביותר – חום מנוקד בלבד. לא עמדנו בפיתוי וקנינו, במחיר מופקע, כמה דברים... חזרנו בתחושה מסוימת של פספוס למיניואן (באופן עקרוני מקום כזה כן מעניין ילדים וגם אותנו, אבל כדאי היה לאפשר להסתובב במטע של קוקוסים, להסביר קצת יותר בנחת, ולבחור מקום קצת יותר רגוע...). רשמתי לעצמי לערוך מחקר על קוקוס... הנסיעה בנוף הירוק מאוד נעימה. עוברים בכפרים, בשולי הדרך רואים דוכנים למיניהם, פירות, קוקוסים... נראה שהבננות (או צמח שדומה להן מאוד) צומחות פרא בכל מקום, דקלים, עצים ועליהם מטפסים.
היעד שלנו הוא השוק הצף. עולים על סירה המכונה "ארוכת הזנב" ומתחילים לשוט די מהר לאורך תעלות. בצידי התעלה כפרים היושבים על המים, מטעי קוקוס, בננות, מנגו ועצים טרופיים נוספים, עוברים ליד גסט האוסים, שבחלקם נראה ממש מעניין לגור. מגיעים לאיזור השוק הצף, אנחנו יורדים באחד מהמזחים. המדריך מציין שבעבר שוק זה שימש שוק מקומי להחלפת סחורות והפך שוק משיכה לתיירים. הביקור היה מאכזב במקצת. ישנן באמת סירות עם סחורה, אבל רובה ככולה היא מזכרות לתיירים. לא זכינו גם לחוויה של לשוט בסירה ולקנות כי הורדנו מהסירות שלנו למזח (שגם עליו יש שוק שלם). כשעמדנו על המזח הגיעו כמה סירות עם מזכרות למיניהן והיתה גברת שאפתה ומכרה פאנקייקס תאילנדים. בסירה שלה היתה תבנית שקעים חשמלית, ואת הפאנקייקס המוכנים היא הגישה בצלחת מעלי בננה. הילדים קנו מזכרות מכספם, תוך כדי התמקחות בעצמם עם המוכרים (בעזרת כתיבת הסכום על מחשבון) ויצאו מרוצים.
התחנה הבאה היא מופע נחשים (לא כלול במחיר הטיול, אבל רוב הקבוצה הביעה ענין, אז עוצרים). בן ה-6 אינו מגלה התענינות אז אני נשארת איתו ועם הקטנטונת בחוץ, לשבת על המרפסת, על גדות תעלה, להתבונן בדגים. אישי והגדולים נכנסים וחוזרים מרוצים ונלהבים: מופע חי עם נחשי קוברה ונחשים ארסיים נוספים שנלכדו ביער ובתעלות. בין היתר, הדגמת "חליבת" נחשים לאיסוף הארס, ממנו מכינים את הנסיוב נגד הרעל. מסתבר שלנחשים הארסיים יש גם אויבים טבעיים - סוג של גירית, שבמופע מדגימים קרב ביניהם. הם אוספים כ-50 נחשים ביער, נדרשים כמה אנשים כדי ללכוד אחד, ומדי פעם יש גם מקרים מצערים של אנשים שנבלעים על ידי פיתונים...
ממשיכים לעיירה קאצ'נבורי. המקום התפרסם מאוד בזכות הסרט "הגשר על נהר קוואי", המספר את סיפורם של שבויי בעלות הברית תחת הכיבוש היפני בתאילנד, ניצולם לעבודות כפייה בבניית מסילת הרכבת שתחבר את תאילנד לראנגון בירת בורמה בין השנים 1942 -1945. התעללות, רעב, תנאי מחיה מחפירים, ומוות בזמן סלילת המסילה ובנית הגשר היו מנת חלקם של השבויים. המדריך הראה את הסרט במהלך הנסיעה. ילדינו שהיו במיניואן לא ראו, אך בת המצווה בימים אלה סיימה לקרוא את הספר והמליצה עליו מאוד.
את ביקורינו בעיירה התחלנו בבית העלמין הצבאי, בו קבורים אלפי שבויי מלחמה שמתו במקום. על חלקת דשא מטופח, בשורות שורות, מסודרות המצבות הנושאות את שמותיהם וגילם של הנופלים. ראינו כמה מצבות עם מגן דוד, כך שבין השבויים היו גם חיילים יהודיים. המשכנו למוזיאון המלחמה, שהוקם כדי להנציח אותם ובו מבני במבוק, כמו שהם חיו בהם, צילומים וציוד שנאסף במקום על ידי נזיר ממנזר מקומי. מעניינית במיוחד היתה סדרת ציורים שצוירו על ידי ניצול, המתארים בפרוטרוט את חייהם, עבודתם, סבלותיהם ומותם. מרציף המוזיאון עלינו שוב על סירה ארוכת זנב ושטנו על נהר קוואי לגשר המפורסם. הופתענו לאיזו מהירויות מדהימות הסירות מגיעות. בקצה הסירה יש מנוע שנראה כמו מנוע של רכב, שאליו מחובר בקצה של מקל ארוך מדחף, שנראה כמו מאורר קטן. לא יאמן שמוצר כילאיים הנדסי זה עובד וכל כך מהר. הגענו לגשר, טיילנו קצת עליו, הסתכלנו על מימי הנהר ועל ההרים של בורמה. ראינו איש שעושה קרטיבים בשיטה הישנה: מיכל ענק ממולא בקרח, מעליו תבנית שקעים שלתוכם ממלאים מיץ ושמים מקל ומשקשקים ומשקשקים. נראה מפתה מאוד, במיוחד כשחם כל כך ואנחנו נוטפי זיעה.
הערב אורזים והולכים לישון מוקדם, מחר מוקדם מאוד טסים לצפון.

טסים לצ'אנג ראי
השכמה מוקדמת מאוד (בסביבות 5:00) כדי להספיק לטיסת הבוקר לצ'אנג ראי. הכל ארוז מראש, מתקתקים את הילדים. יורדים ללובי ומובלים לחדר האוכל, ארוחת הבוקר ערוכה כבר לקבוצה. יש מספיק ביצים לכולם. אוכלים בזריזות ונוסעים לשדה התעופה, בדרך רואים את בנגקוק המתעוררת ונפרדים ממנה. בשדה התעופה שוב פוגשים את היעילות המדהימה, שולחים מזוודות ונפרדים מאנני המדריכה המקומית. בן ה-6 מתקשה ובוכה, מצטלמים למזכרת ואני רושמת את האימייל שלה. צריכים אנשי קשר לפעם הבאה...
הטיסה מבנגקוק לצ'אנג מאי בחברת תאי לוקחת כשעה ועוברת בנעימות. מקבלים מארז שיש בו מים, מיץ, ממתק ג'לי ירוק בהיר ( ירוק! אני חייבת לעשות מחקר על הג'לי הזה) וסנדביץ טעים, אך חריף. נוחתים בצ'יאנג ראי. כבר בנחיתה רואים שהנוף השתנה, ירוק יותר, הררי, כפרי יותר. פוגשים את המדריכה החדשה, הנהגים החדשים ויוצאים לדרך. היום בתוכנית ביקור בכפרים של שבטי הרים. בזמן הנסיעה לאיזור השבטים עוברים באיזורים הרריים עם עמקים ירוקים. רואים קצת כפרים וקצת שדות גידולים חקלאיים: תירס בעיקר. הצמחיה כוללת הרבה עצי בננות, דקלים, עצים, שרכים גדולים וכל מיני צמחים מטפסים שאכן מטפסים על הכל. מצטערים שאין זמן ל"פוטו סטופ" ומצלמים קצת תוך כדי נסיעה.
שבטי ההרים נמצאים במשולש הגבולות בין תאילנד, מינמאר ולאוס. רובם לא תושבי קבע ועדיין נעים ונדים. השבטים נבדלים זה מזה בארץ המוצא, מראה, לבוש, שפה, מנהגים ואמונה. ממשלת תאילנד משקיעה בפיתוח לפחות של חלק מהכפרים, ולכן ניתן לראות בהם תמונות של המלך ודגלי תאילנד. הילדים מבקרים בבית ספר, לומדים תאילנדית, וקריאה וכתיבה. למעשה, אם שני אנשים משבטים שונים יפגשו וירצו לשוחח, הם יצטרכו להשתמש בתאי.
המקום הראשון אליו הגענו הוא כפר של שבט האקה. יצאנו לטייל בכפר: בקתות קש פשוטות, עצי בננה, תרנגולות מתרוצצות, כלב נובח, כמה ילדים, האמהות נושאות את הקטנטנים עליהן ברצועת בד קשורה המשמשת כמנשא. נכנסנו לבית אחד: בבית חשוך. אין חלונות מלבד שתי דלתות. הכל בחדר אחד. ישנים על דרגשים עם מחצלות, כולם ביחד, מיעוט חפצים, אין מים זורמים ואין ביוב. אבל, על גגות מספר בתים ראינו צלחות לוין. האימהות והילדים מנסים למכור לנו צמידי רקמה או עיטורי צדפים. על תצלומים יש כאלה שמבקשות כסף.
ממשיכים לכפר הבא בנסיעה על טנדרים. המארגנים שייכים לשבט הלאהו. מצטיידים במקלות הליכה מבמבוק ומים ויוצאים לטיול קצר. בתחילת המסלול כמובן שוק קטן של עבודות מקומיות: תכשיטים, רקמה, כובעים, דמויות מגולפות בעץ. חלקם מאוד יפים, אבל אנחנו לא בהלך הרוח הנכון. באחד הדוכנים עומדת סבתא ציורית מאוד, מעשנת מקטרת. ממשיכים במורד השביל ועוברים בתוך כל הירוק - ירוק הזה. מזג האויר נעים יותר. אמנם חם, אבל פחות לח. בכניסה לכפר הבא ממתינה לנו חבורת ילדים, חבושים בכובעים מסורתיים, היושבים על אבן. מהצד עומדת האחות הגדולה, משגיחה. ברגע שאנחנו מתקרבים מתחילים לשיר. חלק מהקבוצה נותנים להם מטבעות. שוב כפר עם בתי קש, סככה אחת משמשת כחניה מקורה לטוסטוסים. לאורך השביל דוכנים – השוק ממשיך. עכשיו אנחנו בשבטים השייכים לקארן: שבט הקאיו - להם טבעות מתכת ברגליים ובזרועות, שבט ארוכות הצואר. אנחנו רואים כמה נשים וילדות עם הטבעות. חלקן עוסקות באריגת צעיפים, מישהי מנגנת על גיטרה מרופטת. שוב דוכנים של שוק. מסתובבים קצת וחוזרים. שוב חבורת הילדים מקבלת את פנינו בשירים. אנחנו אחרונים ומתעכבים קצת, בדיוק כדי לראות שהילדים מוסרים את המטבעות לאחות הגדולה, מורידים את ה"תחפושת" (הכובע) ומתחילים לעלות בדרך חזרה. עכשיו, כשסיימו את העבודה אפשר לחייך, להעביר "כיפים" איתנו. זהו הביקור הממוסחר ביותר והוא היה מאוד מאכזב.
ממשיכים לכפר אחר, של שבט היאהו. הנשים לובשות כאן כיסוי ראש מיוחד, המסתיר את שערן, ומקושט מקדימה. ברגע שאנחנו מגיעים הכפר מתעורר: דוכני השוק נפרשים, הנשים מזדרזות ללבוש את כיסוי הראש, סבתא גוערת ומזרזת את נכדיה לקבל את פנינו. ממוסחר כבר אמרנו? מטיילים בשבילי הכפר ורואים כמה דברים מעניינים: גבר טווה חוטים, דיר חזירים שחורים, בקתות קש על קלונסאות המשמשות לאיחסון תירס. לדברי המדריך משתמשים בתירס למאכל, מייבשים אותו וטוחנים אותו, מכינים ממנו פנקייקים, מרק קרמי ועוד. לא משתמשים בתירס להאכלת בעלי חיים. במקום אחר דלועים מתיבשים בשמש, המכולניק הכפרי פתח את המכולת לכבודינו... אישי היקר מצלם איספור תמונות, אחת מהן היא תמונת היפהפיה. אנחנו כבר עייפים ורעבים ובהחלט מוכנים להגיע למלון.
ארוחת הצהרים מוגשת במלון, והאוכל כרגיל טעים. המלון רימקוק ריסורט הוא אתר נופש עם בריכה ובאר מדליק בתוך המים, וגינון מרהיב על גדות הנהר קוק. החדרים נקיים, ממוזגים, הבריכה יפה ושואבת אליה את הילדים. החיסרון הוא המיקום, נמצא רחוק מהעיר, כך שלא ניתן ללכת ברגל, יש הסעה מהמלון לעיר וחזרה כל שעה עגולה בעלות של 100 באט לאדם, אבל זה מגביל קצת. ניסינו לבדוק את האפשרות של להזמין מונית למלון ולא זכינו לשיתוף פעולה בקבלה, כנראה כדי שלא לפגוע בפרנסת מסיעי המלון. גם מלון זה חביב על קבוצות ישראלי